רגע של אופוריה

תנ"ך זה הטעות הגדולה ביותר של מערכת החינוך.

צאו עלי, תקראו לי מטומטמת, אחת שלא מבינה, לא יודעת לכבד את ההיסטוריה והתרבות במקום שבו היא חיה, לי לא אכפת.

ללמד תנ"ך בבתי ספר חילוניים זה דבר שאני מכירה בחשיבותו. להפך, שיעורי התנ"ך (יכולים היו להיות) מעניינים, וכשמסתכלים עליו בתור ספר אפשר למצוא נקודות מרתקות. אבל להכריח בני נוער חילוניים בגיל שבו הם כבר בחרו להיות חילוניים להיבחן בחינת בגרות בהיקף 2 יח"ל על התנ"ך זה כבר עוול וכפייה.

לא מתאים לי שיכפו עליי לדעת מתי אלוהים כעס על בני ישראל ולמה. לא מתאים לי שיכפו עליי לזכור חצי מספר עב הכרס הזה בעל פה רק בשביל לשפוך את החומר על דף נייר. לא מתאים לי. הכפייה של מערכת החינוך על התלמידים ללמד תנ"ך היא זו שמשניאה אותו עליהם. אילולא הייתי מוכרחה להיות נוכחת בשיעורי תנ"ך דו שבועיים ייתכן מאוד שהייתי נוכחת שם בכל מקרה, אבל כאן זאת הנקודה הרגישה. הייתי בוחרת להיות נוכחת. הייתי בוחרת ללמוד את הדבר הזה בהתאם לשיקוליי שלי.

אפשר להבין מדוע חובה ללמוד מקצועות אחרים כמקצועות ליבה בבתי הספר. אני מכירה בערך כולם. מתמטיקה מפתח חשיבה לוגית (גם אם אני לא אוהבת להודות שזה נכון) ומרחיב מאוד את דרך המחשבה, היסטוריה מקנה לך ידע שימושי וערכי על הנעשה בשנים האחרונות בעולם ובלאומך, אנגלית אני חושבת שאין צורך להסביר בכלל, ולשון זהו חלק מהשפה העברית, שהיא המדוברת ביותר בישראל, ולמידת כל דרכיה מקנים את שימורה. אבל תנ"ך? האם לדעת את הנעשה לאיוב לפי גחמות השם זה מה שיקנה לי תכונות שאזדקק להן בעתיד? ובכנות ובתום אני שואלת, כי אני באמת רוצה לדעת מה היסוד לבחינת החובה במקצוע הזה. אני רוצה לדעת מי החליט שעל מנת לשפר את צורת החשיבה שלי ולעזור לי להתמודד בחיים אני צריכה לשנן בעל פה פסוקים על גבי פסוקים על פי רצונה של המורה היקרה שלי לתנ"ך ולנסות להישאר קלת רוח.