רגע של אופוריה

טוב אז בא לי לעדכן, גם אם אין לי מה לומר.

התקופה הכי עמוסה בחיי בדרך.. מאי-יוני יהיה פשוט עצוב. מתכונת ובגרות כמעט כל יום

עוד אין תשובה מהמודיעין שחקים, למרות שאחרים כן קיבלו

זה הכי מדכא להישאר מאחור. לכן לא יצאתי לטיולים שנתיים בשנתיים האחרונות. ולאחרון שיצאתי דאגתי שתמיד יהיו איתי שלושה אנשים שילכו איתי מאחור. בכיתה ה' או ו' או מתישהו ביסודי אני זוכרת שטיפסנו על איזה הר, ובשלב מסויים שמתי לב שכל הכיתה שלי כבר נעלמה ופשוט הייתי לבד. זה מרגיש נורא להתקע על הר באמצע המדבר לבד

אני מאוד מתגעגעת למישהו ויודעת שיש סיכוי גבוה שהוא יקרא את זה. אז תדע שאני מתגעגעת אליך

אני רוצה לסיים את התיכון כבר כל כך אבל בזמן האחרון אני פשוט מפחדת. מפחדת ממה שיקרה אחר כך. מפחדת שלא אראה שוב את כל האנשים האלו, שאני לא באמת חברה שלהם, אבל ה"שיחות מסדרון" איתם מהנות וכן אני ארצה לומר להם שלום פעם בכמה חודשים. אבל עוד מעט זה נגמר, ואחרי זה אני פשוט נותרת בלי כלום בגלל חוסר הפרופיל הצבאי וחוסר המשמעת העצמית הגרועה שלי ואני פשוט לא רוצה להיות אבודה ולראות את כל החברים שלי מגשימים דברים, ולובשים מדים, ומתרחקים

יום הזיכרון היה עצוב. יום העצמאות היה כיף.