דרך חזרה

כל ההתנגדות הזו של האנשים מסביבינו והעובדה שהוא הפך להיות העולם שלי,

גרמו לי לחדד עוד יותר את היותו העולם היחיד שלי.

הרבה אנשים בבית הספר שנאו אותי. מכל מיני סיבות שילדים בגיל הזה מתנהגים ככה. קנאה בעיקר.

זה גרם לי להרבה בעיות. אפילו כמה מורות חטטניות דחפו את האף שלהן והתחילו לרכל על כך.

הייתי אפילו חוטפת מכות מכמה בנות בבית הספר. לא משהו רציני, אבל מספיק מעצבן כדי שזה ישפיע עלי. אתם יודעים, בכל זאת נערה.

אבל איכשהו, קבוצת הבנות שהיו איתי כבר שנים, נשארו חברות שלי. חברות מאוד טובות שלי.

למרות שמדי פעם גם להן היו כל מיני קטעים מוזרים והתפרצויות קנאה. אבל התגברתי על זה. התגברנו על זה.

כל זה, הפך אותו יותר ויותר לדבר האידיאלי בשבילי. אוהב אותי כמו שאני. אין לו התפרצויות קנאה. לא מציק לי.

איכשהו, כל מה שנגע לבנות בבית הספר - הוא לא ממש טרח להגן עלי יותר מדי.

רק אם בנים הציקו לי, הוא התערב. אבל ממש. היה הולך איתם מכות, עד שהם היו מפחדים להסתכל עלי.

יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, הבן אדם הזה הפך להיות העולם העיקרי שלי. בניתי הכל סביבו. חומות. תקוות. חלומות.

כל השאר היה nice to have. הוא היה must have.

זו הייתה תקופה נפלאה בשבילי. וגם בשבילו.

"האהבה הראשונה" שלי. כמו שכולם אוהבים לכנות את זה.

הוא היה החבר הרציני הראשון שלי. ואני שלו.

ממש התחלה חדשה, ראשונית, מעניינת ומסקרנת בשביל שנינו.

אני זוכרת את הטיולים שלנו. הוא היה מחכה לי כל יום באותה שעה מחוץ לבית שלי. מחכה שאצא לטיול הקבוע עם הכלב שלי.

נראה היה כאילו לא היו קיימים הפלאפונים באותה תקופה. הוא פשוט היה מחכה לי מחוץ לבית. בלי הודעה מוקדמת.

בהתחלה לא סיפרנו על הקשר על זה לאף אחד. היה נחמד להסתיר את זה. זה הוסיף להכל קצת יותר ריגוש.

במשך שבועות, זה היה הדבר היחיד שהיינו עושים. מטיילים יחד עם הכלב. לפעמים במשך שעה ולפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. רק מטיילים ומדברים.

אחרי חודשיים בערך התנשקנו. אני זוכרת את המקום המדויק שבו זה קרה. זה היה במסגרת הטיול הקבוע שלנו עם הכלב.

מאז לא הפסקנו להתנשק. זה היה מושלם.

נראה היה שזה הקשר האופטימלי.

הייתי בשמיים. הרגשתי שאני מרחפת בעננים.

עם הזמן התחלנו להתמזמז להנאתנו. הוא נוגע לי פה, אני נוגעת לו שם. וככה גילינו לא רק את האהבה, אלא גם את האזורים האינטימיים האחד של השני.

אחרי חצי שנה שכבנו. זו הייתה הפעם הראשונה של שנינו. זה היה יום האהבה ובהחלט הזדמנות רומנטית. הוא הדליק לי נרות, וקנה לי דובי ובלון בצורת לב. 

אתם יודעים, בגיל הזה הדברים הללו בהחלט עושים את זה.

ככה עברנו תקופה של כמעט שנה. תקופה מושלמת. נראה היה שהיינו הזוג המושלם.

הכרנו אחד את השני ממש טוב, בישלנו יחד, הלכנו לבית הספר יחד. היה מדהים.

ההתנגדות הזו לשינוי, למערכת היחסים החדשה הזו, אמנם לא דעכה אבל נעלמה קצת מפני השטח עם הזמן. או שבעצם סתם בחרתי לא להתייחס אליה.

עם הזמן והשנים, הוא הצליח לנטרל אותי מכולם והפך את עצמו להיות העולם שלי. העולם היחיד שלי. הבלעדי..

כל כך "אהבתי" אותו (או ככה חשבתי) שנתתי לו לעשות את זה.

כל מ שהתנגד למערכת היחסים הזו באופן בוטה (בעיקר המשפחה) הפך ללא רלוונטי. לא ראיתי אותם יותר. תמיד אמרתי להם: "הוא ואני זה לנצח. לא משנה מה יקרה, אנחנו כבר לא נפרד".

החברים כבר התחילו לקבל את זה כעובדה בשטח. למרות שהחברים שלו לא ממש השתגעו עלי. הייתי מרובעת מדי בשבילו. לדעתם, הוא היה צריך מישהי יותר פרובוקטיבית. מופקרת בלשונם.

נראה היה שהחברות שלי, כך היה נדמה לי, מפרגנות, שמחות בשבילי.

בשביל כולם כבר לא היינו הוא או אני. היינו "הוא ואני". שניים. אחד. שניים שהם אחד.