מישהו שומע אותי?

"אוקיי, אולי לא נעדרת" חזרה בעצמה.
חייכתי בהקלה.
"תקשיבי, אני בטוחה שתמצאו אותה מהר, הכל יהיה בסדר!" אמרתי "אחרי מה שהוא עשה היום? גם אני הייתי עושה את אותו הדבר"

"תודה" השיבה אליזבת "אם היא תיצור איתך קשר..."
"אני אודיע לך"
***
לירון ישבה בחדרה על המיטה ובהתה בקיר.
השיחה באותו היום עם טליה עוררו בה כמה סימני שאלה ותהיות, על קשר החברות שלהן, ובעיקר על עצמה.
האם ייתכן שטליה באמת התנהגה אליה ככה? זה באמת מה שהיא חושבת?
הרחקתי עם זה יותר מדי? שאלה את עצמה.
בד"כ מצפונה לא הציק לה כל כך כמו באותו היום, והיא מצאה את עצמה מנותקת ותוהה על הכל.
***
"אני לא יודע" השיב שון בדאגה מרובה.
אליזבת הסתכלה עליו ובעטה בפחית קולה שהייתה על המדרכה.
הם התבוננו זה בזה, ולרגע היה שקט.
"אני באמת דואגת לה" אמרה בשקט "כל כך"
שון רק הנהן.
הוא כל כך דאג לה ופחד שקרה לה משהו. דברים נוראים שעלולים לקרות לה עברו במוחו, אך הוא ניסה לדכא אותם ולהגיד לעצמו שהכל בסדר.
"שון," התבוננה בו לרגע במבט ארוך "מה יש לך?"
"מה זאת אומרת?"
"מה עובר עלייך?"
"על מה את מדברת?"
"אוי נו...אתה יודע על מה אני מדברת. מה יש לך?"
"תקשיבי, אין לי לא סבלנות ולא זמן לחקירות כאלו!"
"אוי באמת! תעשה לי טובה!"
"את לא מכירה אותי מספיק זמן בשביל לדעת מה עובר עליי!" הוא התרגז.
"למה אתה כועס כל כך?! בגלל שי? אתה כועס שהיא נעלמה לך, שלא הקשיבה לך? אתה דואג לה?"
שון לא השיב.
"שון," היא אמרה לו "אתה אוהב אותה?"
הוא ניסה לעכל את מה שאמרה לו הרגע. האם זה באמת נכון?
היא קיבלה אס-אמ-אס ממישהו ואמרה שהיא צריכה ללכת, משאירה אותו מאחור עם מעט חומר למחשבה.

***
דמות יוצאת מתחת לגשר הישן. היא הולכת בשקט, מדי פעם נפלטת יבבה.
הדמות הולכת ומוציאה דף מקומט ממעילה. הדמות קוראת את הספרות על הדף, מחייגת וממתינה בשקט.
הקול עונה. הם מהלים שיחה קצרה. "אין בעיה" עונה קול.
"תודה" עונה הדמות.
הדמות מתקרבת אל המדרכה, חוצה 2 רחובות במהירות. בית גדול מסויד בלבן ניצב מולה, מסביבו גינה.
הדמות מתקדמת בחשש, דופקת 3 פעמים על הדלת בשקט.

***
"מה הכלב הזה עושה כאן?!" צרחה נשמעה מאזור המטבח.
"אה..אמא.." אמרתי בקול מתחנחן "זה תומי"
"ואיך תומי הגיע לכאן? את יודעת שאני לא מרשה להכניס חיות הביתה!"
"אמא! תראי איזה חמוד הוא! אל תעשי לי את זה! מצאתי אותו היום במוסך, בבקשה!"
"אני צריכה לחשוב על זה," אמרה, והתכוונה כמובן ל-לין אני מקווה שיש מישהו שיסכים לאמץ אותו, כי הדבר הזה לא נשאר כאן.
אני נאנחת ופונה לחדר שלי, השארתי שם את תום.
"סליחה, אז מה התחלת לספר לי מקודם על הילדה הזו?" אני שואלת בהתנצלות.
"קוראים לה שי.."
"חכי דקה" הוא עוצר לפתע, "יש דפיקה בדלת." אמר וקם לפתוח.
***
עידו הביט באחותו הקטנה ששקדה באותו העת על "ציור מיוחד 'שביל דו-דו" כך קראה לו.
הוא ישב בשקט, פשוט התבונן בה.
הוא ראה בה כל מה שאפשר לאהוב באדם, ויותר מזה.
היא הייתה בשבילו היושר, התמימות, החיוך.
"דו-דו!" קראה "גמרתי! גמרתי!"
"תודה" הוא חיבק אותה. רק לידה הרשה לעצמו להשיל מעצמו את כל הזוועה והמסכות, את כל הפוזות והפרצופים שהיה עושה.
תודה. הוא חשב. אני צריך להודות לך ביום מן הימים. על הכל.
***
"שי!" חייך תום "מה קרה?"
היא חייכה בחזרה בביישנות.
"בואי" הוא הזמין אותה להיכנס.
"אז, מה קרה?" הוא שאל.
"אני לא יודעת," פתחה "אני חושבת שאני קצת מדוכאת, ואתה היחיד שנראה לי טוב לבוא אליו במצב הזה"
הוא חייך אליה שוב, הפעם חיוך מלא בשמחה וחמלה.
"בואי, אני אכין לך שוקו חם. את נראית כאילו את קופאת, תספרי לי תוך כדי, טוב?"
היא הנהנה ברצון, משפשפת את ידיה כדי לחמם אותן, ולו רק במעט.

***
() יש מחר איזו פעילות של הכיתה בפארק, תבואי () שלחה לי הילה.
לפתע, הרגשתי מן מחנק לא ברור. הייתי חייבת לנשום אוויר.
פתחתי את החלון מעט, מרגישה איך הקור חודר לעצמותיי.
לבשתי בגדים חמים, ושמתי מעיל, והחלטתי לצאת מהבית, אפילו רק לקצת זמן, רק כדי להרגיש את החורף הזה על פניי.
לפתע שמעתי קולות.
"אני לא בטוחה..."
שמעתי את תום צוחק.
"מה?" שאל הקול שנשמע מוכר יותר ככל שהתקרבתי, היה ניתן לשמוע את החיוך בקולו כשאמר זאת.
הגעתי למטבח. "שי?!"
"לין?!"
"מה את עושה פה?"
***
'אתה עשית את זה?!' צרח השופט.
'כן...אבל...' הוא מלמל בחוסר אונים.
'אתה יודע מה עשית?!' צרח בכל גרונו.
'אשם! אשם!' קבעו המושבעים.
כלוב גדול כלא אותו לפתע, ודלת סתרים נפערה לרגליו, נופל ונופל...
תומר התעורר לפתע, אגלי זיעה על מצחו.
בד"כ לא היה נרדם בערב.
לא היה צורך להסביר לו את החלום. הוא ידע שאף אחד לא מוצא אותה.