הח^^ם של^ ורק של^!!!

יומני היקר - יום רביעי 17/12/08 - המסע לצרפת והתאונה במטוס

 

היתה לי מסיבה בערב של חברה מאוד טובה שלי,הצלחתי לשכנע את הורי להיות במסיבה אפילו שבחצות יש לי טיסה.

הייתי במסיבה נהנהתי, רקדתי, אכלתי, שיחקתי, צחקתי ועוד מלא דברים שאם אני יתחיל לכתוב את כולם לא יהיה לזה סוף...

כשניגמרה המסיבה רצתי הביתה, ופתאום התחילה סערה.

ירד גשם ורוחות חזקות.

התחלתי נורא לדאוג, בגלל הטיסה שיש לי היום.

נכנסתי הביתה ספוגה במים, ואמי הסתכלה עלי ושאלה אותי מה קרה.

עניתי לה:"הייתי במסיבה ומאוד נהנהתי אבל כשהתחלתי לחזור הביתה התחילה סופה, סערה וגשם! אמא מה נעשה?!"

אמי הסתכלה עלי במבט מצחיק, והתחילה לצחוק."אמא, אמא מה קרה?!" שאלתי אותה והיא רק המשיכה לצחוק."יו...יורד ג...ג...גשם בחו...בחוץ?!" שאלה אמא מתוך צחוק.

אני רק הנהנתי בראשי לסימן כן. אמי פשוט פרצה מצחוק"מה?!" שאלתי מעוצבנת כבר."אז מה אם יורד גשם בחוץ?! כלום לא קרה זה סתם גשם תלכי לישון מתוקה" אמרה אמי והלכתי לישון.

למרות כל העידודים של אמא בכל זאת בליבי הייתי קצת עצובה.

ודאגתי גם קצת תוך כדי, אבל בכל זאת,עברה בי המחשבה. אמי בכל זאת טסה יותר ממני בטח היא מבינה בזה, גשם הרי?! זאת סתם שטות.

נרדמתי בלב שקט.

השעה 2:24 אמי העירה אותי ואת כל מישפחתי. שנקום לשדה התעופה. כולם התארגנו ממש מהר במיוחד אחי נדב שחיכה לרגע הזה כבר מלא זמן.

יצאנו החוצה, ראינו ברקים ושמענו רעמים כולם נבהלו לא רק אני התקרבתי לאמי ולחשתי לה באוזן "רק גשם?!".

היא הסתכלה עלי ואמרה:"זה לא הזמן להוכיח את עצמך!" "טוב, בסדר" עניתי לה והלכתי לנדב.

"איך ניסע עכשיו?" שאלתי אותו. נדב הסתכל עלי:"לא יודע".

נכנסו לאוטו הסערה נרגעה. התחלנו לנסוע.

נסענו שעה וחצי ונדב אחי נרדם.

"זהו זה" אמרתי לעצמי בלב "הגענו לשדה התעופה".

עברנו את כל הביטחון שבודק אותך אין סוף.

הטיסה יצאה ב-6:10 והשעה כבר התקרבה. שמעתי רעמים.

כבר חשבתי לעצמי שיבטלו את הטיסה!

אבל לא, לא הם לא ויתרו והדקות התקרבו.

השעה כבר 5:45 התחילו לבדוק את הכרטיסים שעולים איתם למטוס.

עלינו למטוס והמראנו.

"ישבנו במקומות הכי טובים" לחשתי לעצמי. "אנחנו יושבים ליד 'פתח היציאת חירום' ".

התחלנו לטוס, וסימן של להדק חגורות נכבה.

פתאום, הסימן של החגורות התחיל להבהב.

המטוס התחיל לרעוד והנוסעים שעמדו נפלו והאור הבהב.

התינוקות שהיו במטוס התחילו לבכות ומבוגרים אחרים התחילו לצעוק.

נשמע קולו של הדייל הראשי:" יש תקלה במטוס, התרסקות בעוד 4 דקות, לא להילחץ!"

הנוסעים התחילו לצרוח ולרוץ ברחבי המיסדרון של המטוס.

פתחי החירום נפתחו בפיתאומיות ואני ונדב שצרח לי באוזן כמעט נפלנו.

הרגשתי חום פתאומי וסחרחורות קמתי ממקומי ורצתי אל תא הטייס. ראיתי אותו שוכב על הריצפה מעולף.

הסחרחורות התחילו להתגבר והרגשתי את החום הולך וגדל.

פתאום עברו מול עיני סירטי זיכרון של כל החיים שלי מהעבר.

לא רציתי למות, לא רציתי שאף אחד מהמטוס ימות!

רצתי למקומו של הטייס והחום שהיה בתוכי פרץ.

החזקתי בהגה של המטוס והתחלתי להוזיז אותו מצד  אל צד.

 לא ידעתי מה אני עושה וגם לא היה לי איכפת באותו הרגע כי ידעתי או למות או להציל את כולם וברור, ברור שהעדפתי להציל את כולם. מי רוצה למות?!

המטוס אשר היה בדרכו למעטה אל פני הים התרומם והתחיל לטוס בדרכו הרגילה.

הכוח שבי ניצח הכל.

הסוף היה מפתיע כל- כך כי לא היה לי מושג מהכוח ובימיוחד לא איך מטיסים מטוס.

הגענו לצרפת בשלום, וכל הנוסעים הרימו אותי ושרו בשבילי.

היום, אני יושבת בצרפת בבית המלון מול האח, חושבת לי על כל מה שקרה. נדב יושב כאן לידי, הוא עדיין מודה לי על הכל.

 

                                                                      לילה טוב יומני היקר מחר תהיה לי חוויה חדשה.

 

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285