אני עושה כעת ניסוי שנקרא "קצת כנות"
והנה אני יושבת ומוחקת וכותבת שורות כי כל דבר שהאצבעות שלי מנסות ליצוק למקלדת מנסה להיות יפה וסינתטי, בדיוק כמו המשפט המתאמץ הזה כאן עכשיו.
כל כך הייתי רוצה להצליח להשליך הכל על הנייר, מסך, מה שזה לא יהיה שפשוט ייקח את זה ממני. מה זה זה? אל תשאלו. אם היו לי מילים להסביר, הייתי כבר רושמת גיליונות.
לא רע לי, הכל בסדר בסך הכל, אני בפאזה אופטימית ואני נהנת לתפוס את עצמי ברגעים אופטימיים ולהגיד לעצמי "תראי אותך את פשוט תמונה לתפארת להעלות לאינסטגרם, לערוך ולרשום peace&love" (כאן קרתה מעידה קלה לציניות כי זה ככל הנראה מה שמניע את הקיום שלי)
ואז ברגע הזה, שבו אני תופסת את עצמי במחשבה אופטימית, אני מתחילה להבין כמה טבעי בשבילי להיות לא טבעית.
איזו אופטימיות ואיזה נעליים? הכל דקלום חוזר של סיסמאות בראש "הכל לטובה, מה שיהיה יהיה, מה שנועד לקרות יקרה" "הכל בר השגה, כל עוד את מחליטה ופועלת להשיג אותו" "את נהדרת כמו שאת וכשיגיע האיש הנכון הוא יעריך את זה"
"יעריך את מה? את מה הוא יעריך בדיוק?" זה הקול האמיתי שלי שנכנס לתמונה ומתחיל להטיף למפלצת האינסטוש שיושבת שם, וזורקת סיסמאות שהוזרקו לה כמו הרואין למוח ורוד חלול.
"תראו אותך שם יושבת, רק מספרת לעולם על החיבה שלך למוזיקה, על כמה נהדר לצאת ולרוץ בערב עם אוזניות ולהתנתק, על כמה יצירות אמנות עבדת לאחרונה, על התואר שאת לומדת, על כל הידע שלך...כמו טווס שפורס את כל הנוצות שלו בשביל להסיח את דעתם של כולם מזה שהוא בסך הכל סתם עוד תרנגולת. מנסה לעטוף את עצמך באריזת מתנה עם סרטים ונצנצים לטייח את הכלום שיש בקופסא"
ואז אני יושבת ובוהה שעות...במנורות בחדר, בתמונות היפות שתליתי שבהן אני והחברים שלי מחייכים חיוכים סינתטיים, בפנקייק שהכנתי מתישהו בבוקר סינתטי אחד, נושמת את האוויר הסינתטי הדחוס. הכל פה מעוצב בשביל לטייח כמה כלום יש בי, כל כולו רעש וצלצולים להסחת הדעת, מנסה לבלבל את כל הבאים עם צבעים ואפקטים אור קוליים.
על מי אני עובדת?
ממשיכה לבהות בקירות.....אני יכולה לשכב ככה שעות באפיסת כוחות במצב האפאטי הזה...כשאני לא אוחזת בטלפון בנואשות מחפשת חלקיקי תשומת לב מכל מי שיש לו דקה פנויה לצפות במופע. צליל הודעה, הו הידד! מישהו נזכר בקיום שלי, מפסיקה לבהות בחלל, רצה כמו אחוזת דיבוק.
לא אדוני, אין לי שום רצון לראות אותך הערב ולנהל שיחה סתמית...אני לא אוהבת את זה. אנחנו מדברים שעות, צוחקים ולוגמים בירות בשרשרת, וכל מה שאני שומעת בראש זה "אני אני אני אני אני אני" נמאס לי ממני, אין לי כוח לעוד ערב של שיחה עליי....אבל אם אני לא אלך, זה ייגמר בעוד ערב של בהייה בקירות החדר, או גרוע מכך בהייה בקירות הפייסבוק, בזבוז שעות על בידור זול ועצוב.
"לא תאמינו איזה מפורסם נתפס בעדשת המצלמה אוכל!"
"איך מורידים הרבה משקל במעט חודשים?"
"עכשיו זה מוכח, משהו נורא טעים ולא בריא בעצם כן עושה משהו מינורי מועיל לגוף, תראו את ההוכחות הקלושות שהבאנו כאן"
ובחוץ...הבירות זורמות, אחת ועוד אחת ועוד אחת, עד שכבר לא אכפת שהראש ריק וכך גם הארנק.
ובחוץ...האמת שהייתי בכיף מוותרת על חברתך אדון מסמס רנדומלי שרצה בחברתי, אני בסדר עם סתם לשבת ולבהות, זה נעים לשנות תפאורה לפעמים...רק חבל שאתה מצפה ממני שאבהה רק בך, ובאמת אקשיב לכל המילים האלה שאתה זורק לאוויר. להטוטן מקצועי, רק חבל שאתה מחטיא את האוזניים שלי.
ואז בבת אחת תמיד נמאס לי, בבת אחת פוקעת לי הסבלנות, ואני מכריזה שאני רוצה לחזור הביתה.
מאוחר כבר, ויש הרבה מאורעות מחר שאני כנראה לא אקום אליהם גם ככה אבל הם מהווים יופי של תירוץ בשביל להשאיר אותך ללא קלפי מיקוח. ואז באוטובוס אני חוסמת אותך עם האוזניות שלי, חסינה מפני כל פגע רע בדמות תקשורת. כי ככה אני, אנטיפטית מלידה. כל המסמסים יודעים כבר לא להתווכח עם זה, הנועזים שבהם מבקשים לחלוק אוזנייה וחושבים שהם מאזינים לאותו טירוף שאני שומעת בראש.
אוהו, כמה שהם טועים, הטירוף שאני שומעת בראש הוא כלום. אני לא שומעת כלום.
המוזיקה הזאת היא בדיוק כמו המנורות בחדר, בדיוק כמו התמונות-תפאורה, רק שזו לא ויזואלית. היא נועדה למלא את הכלום שיש לי בין האוזניים.
אני יורדת מהאוטובוס, מתעקשת שאני לא צריכה ליווי. לא תודה, רק לא עוד דקה של שיחה סתמית מיותרת.
ואז, בחיי שיש יותר מדי פעמים שבמקום ללכת הביתה, אני פשוט נוחתת על הספסל בתחנת האוטובוס וממשיכה לבהות. לא יודעת למה אני מחכה.
לפעמים, אני אפילו מצליחה לעשות חלק מהדרך הביתה, ואיכשהו עדיין מוצאת את עצמי נוחתת איפשהו. פשוט ככה, מניחה את עצמי ללא מטרה.
היי את, מה את עושה על ספסל באחת בלילה?
שואל אותי קול ההיגיון שמנסה להזיז את הרגליים שלי.
"בוהה" אני עונה לו, וכך אנחנו מסתכלים אחד על השני עד שהוא מצליח למשוך אותי ולהזיז אותי לאנשהו.
בכל פעם שאני עולה הביתה אני מתפללת שיהיו אנשים במטבח, אני מתפללת שיהיה ריח של אוכל טעים, אני רוצה לשבת ולדבר עם אמא שלי ועם אחותי.
אמא שלי בניגוד לזה רוצה רק לנזוף באחים שלי. אחותי, החברה הכי טובה שלי שגרה בארץ מטלות ההגשה בפיסיקה המרוחקת שנות אור אף פעם לא שם, פיזית ומנטאלית. הם אף פעם לא שם...וגם אני אף פעם לא שם.
אני תמיד כל כך שמחה לראות אותן, "אני כל כך שמחה" אני רוצה להגיד להן "אני כל כך כל כך שמחה שאתן כאן" לראות את אחותי בבית כל כך משמח אותי שאין לי מילים לתאר בכלל, אני כל כך שמחה. אבל הן לא שם, הן איפשהו, אבל לא שם זה בטוח.
אני חוזרת הביתה, ואמא שלי יושבת במטבח עם מנורה אחת דלוקה, אני כל כך שונאת את זה. כל כך שונאת את הסמי-חושך הזה.
ויותר אני שונאת את זה שאין לי מילים להגיד לה. אני חוזרת הביתה, כשאני עולה במדרגות בראש אני מדמיינת איך אני אספר מה עבר עליי או מה לא עבר. ואז כשאני נכנסת לבית אני נאלמת דום. אפיסת כוחות. חוזרת למצב בהייה בחלל.
אבל אין לי מילים....איפה רוכשים תגידו לי? בבקשה.
הערה לאני העתידית שתחזור לקרוא את זה. נרשם ב-21/01/16 בשעה 01:53. המחשב פשוט החליט לקבוע לזה זמן אחר ולעוות את ההיסטוריה. הו האסון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
וינגייט דוב הירח