כשמיקרוגלים וכפכפים החליטו להקים אגודת צדקה

אם את מעוניינת למשוך מטרידנים, תצאי למועדון עם עקבים. בחיי שככה זה עובד, כמו גבינה במלכודת עכברים. 

אני ועקבים לא חברים טובים במיוחד, מעולם לא חיבבנו זה את זו, מכמה סיבות: הראשונה היא שאין לי שום צורך להראות כמו מגדלור, באמת. אני מרגישה שאני תופסת מספיק מקום במרחב גם מבלי להתנשא מעל לכל הראשים בכל אשר אפנה. למעשה, כמה שאני יותר נמוכה ונעלמת כך אני מרגישה יותר בטוחה. בטוחה שלא רואים אותי וטוב שכך.

דבר שני, ובכן, אני לא מזוכיסטית. 

אבל כך רצה היקום והחלטתי שכיאה לגברת מזדקנת ומכובדת, עליי לפחות לפעמים לשם הסולידריות לוותר על נעלי הסמרטוט היקרות מפז שלי לטובת מראה אריסטוקרטי.

והאדונים לא היו אדישים לכך, אוהו כמה שהם לא. ברגע שנכנסתי למועדון, מועדון נידח, מצחין קלות מסיגריות ורגשי נחיתות הרגשתי שכל בחור מטרידן מזוקן שהיה שם החליט להזמין אותי בדרכו השרמנטית לרקוד.

את הטיפוסים ניתן לחלק לכמה קטוגריות (מאחר ואני אוהבת קטגוריות ואין דבר יותר טוב מאשר לעשות תזה על דבר כה חשוב ב-7 בבוקר)

המנומסים-פשוט נעמדו בקרבת מקום תוך הנהון הנהונים רבי משמעות, כוריאוגרפיית גבות רבת משמעות ותנועות ממבו כובשות.

הפחות מנומסים-חותרים למגע, באים מציגים את עצמם ועוד לפני שהספקת להבין מאין נחת זה האיש, הוא כבר מנענע את עכוזו כלפייך ופוצח במחול אינטנסיבי שנע בין טוורקינג פרוע לדיבוק במרחק בהחלט לא רחוק מספיק.

המאהב הלטיני-בדרך כלל בחור עם שפם. בלי שום אזהרה פורץ לחייך ומתחיל לסובב אותך, מושך אותך אחורה אל זרעותיו בתנועה חלקה ושרמנטית ומפיל אותך מהרגליים. ליטרלי. אחי, אני על עקבים, אתה לא יכול פשוט להזיז אותי מהנקודה היציבה שמצאתי על הרצפה שבה אני מרגישה מספיק יציבה בשביל לרקוד את הריקוד הפריג'ידי האריסטוקרטי שלי. לא יעבוד. הבחורים האלה צריכים לבוא עם אמבולנס built in.

בכל מקרה, כמה פשוט כל העניין, פשוט תתקעי מקל בנעל ואת מסמר הערב, איך המדע עוד לא עלה על זה?

כל כך מתאים להם להעלות איזה קליקבייט עצוב בוואלה "מחקר ממכללת קצרין לחינוך מיוחד קבע: זה הדבר שיהפוך אותך להכי נחשקת"

בכל מקרה ההיי לייט של הערב מבחינתי היה בחור מטרידן שנקלע לרגע יצירתי שלי וכששאל במה אני עוסקת בחיי עניתי לו ברצינות תהומית ובלתי ניתנת לערעור כי אני סטודנטית שעושה כרגע דוקטורט עם קבוצה של עוד 7 אנשים, 4 מאוניברסיטת תל אביב, אחד מאנגליה אחד מבלגיה ואחד מבייג'ין ואנחנו חוקרים האם צפרדעים רגישות ללקטוז. כששאל בת כמה אני שאני כבר דוקטורנטית, עניתי אוטומטית 40. "אוי לא, הלך לי האליבי" חשבתי בייאוש "למה 40 היה חייב להיות המספר הראשון שקפץ לי לראש????".

למרבה המזל (והפלא) הבחור ככל הנראה לא היה העיפרון הכי חד בקלמר ובתמיהה אמר

"מה רציני?? לא הייתי מנחש בחיים את נראית 24 הכי הרבה באמאשלי!!" 

למרות שהוא הוסיף לי שנה לגיל, בהתחשב בנסיבות נאלצתי להראות מוחמאת במקום ללכת לבכות בפינה ולהודות לו על אדיבותו. וכמובן להזכיר את חיי הנישואין המאושרים שלי ואת הנכדים שבדרך.

הבחור לא חזר להטריד אותי יותר. 

ולבסוף אנצל את הפלטפורמה:

למכירה! עקבים 10 ס"מ, אלדו, דגם 2014, קילומטרז' נמוך.

מגיע עם תרסיס פלפל צמוד.

פרטים בפרטי.

נכתב ב-23/01/16 בשעה 06:43 בחיי שלא ברור לי למה זה מחליט לבד על זמן ומקום בלי קשר למציאות.