זה מתאר את מה שאני מרגישה כרגע. ואת צבע השיער הנוכחי שלי.


להמחשה:

זה יותר ג'ינג'י מזה. באמת. ואני לא כזאת לבנה. והדשא לא כזה ירוק.

בואו נדבר על מה עבר עלי לאחרונה. זה מעניין אותי. סתם. זה לא. סדר כרונולוגי וזה:

אז. הייתי בפולין. היה קר. אחד המסעות. משם הכל התחיל להתדרדר.

עזר חזותי 1-  

סטאטוס פולין- זרוקה, עייפה, עם משקפי שמש ומיץ תפוחים ( "תפוחים"... לפחות זה היה יותר טוב מה"תפוזים" או מה"סנדוויצ'ים" שהביאו לנו. ותודה לועד ההורים שדואג שנאכל גלאט כושר. טיפשים)

היה לי כיף. רע להגיד את זה. אבל היה לי כיף. אני חושבת ש(אם זה אפשרי בכלל) בפולין התאהבתי יותר אפילו במר בחור. אה, סה לה וי.

-

אח'כ הפסקתי להגיע לשיעורי ספרות. לפני שבוע קראו לאמא לשיחה. בחיי, יש לי 50 חיסורים רק בספרות (רק?) אבל כן זה די הרבה. עכשיו קצת חזרתי למוטב. הם התחילו ללמוד את התפסן אז אני מכבדת אותם בנוכחותי (ברוב טובי). כ'כ נמאס לי מכל המזוייפים האלו- ונכון שאני קצת הולדן- קצת הרבה הולדן- ואני ילדותית וטיפשה אבל מצד שני אני גם לא ופשוט. רע לי ללכת לבית ספר ולראות את כל הפרצופים האלו ולהשתעמם. לא יודעת. זאת מין תקופה כזאת. לכולם יש תקופות כאלו, אתם יודעים.

עזר חזותי 2-  אחת המזוייפות מהכיתה שלי. פשוט רואים על החיוך שלה כמה שהיא PHONY! והיא גם כל כך קונפורמיסטית (עד כמה שהיא חושבת שהיא מיוחדת ונון-קונפורמיסטית) רואים את זה אפילו בלבוש שלה- היא פשוט מקל מהלך והיא הולכת עם ג'ינס גבוה וחולצה מוכנסת לבפנים. בחיי, רואים לה את העצמות. זה צריך להראות לכם כמה קונפורמיסטית היא.

-

התקופה של חנוכה. התחלנו לצאת כל יום באמצע הלילה לבית קפה. סתם ככה. כיתה י"ב. אכלתי כמה סופגניות. מי המציא את רולדין? צריך להשמיד אותם. ואת הסופגניות קרם פטיסייר-פופקורן שלהם.

עזר חזותי 3- אני באמת צריכה להסביר?

-

שנה חדשה. בוו.

 עזר חזותי 4. בווו.
-

אח'כ התחיל קטע מטורף שלי ושל צה"ל. היו לי מיונים לתפקיד שאני חולמת עליו מגיל 12 בערך. אני פוחדת לא להתקבל. אני באמת, באמת פוחדת. לא מהתגובה של ההורים, כי הם לא באמת ינשלו אותי אם אני לא אתקבל, אבל אני באמת לא יודעת מה אני אעשה בצבא אם לא זה. אני לא מתייחסת לזה כאל הכל או כלום, כי אני הכי מורעלת צבא וברור לי שיש גם תפקידים אחרים, אבל בחיי, אם אני לא עוברת את המיונים האלו אני פשוט אבכה חודש שלם בלי הפסקה. אני אבכה עד שהכנרת תתמלא מחדש. אני אבכה עד שעידו נחושתן בעצמו יבוא ויגיד לי, "זה בסדר, זה לא נורא שאנחנו לא רוצים אותך לתפקיד טוב בחיל האויר, אבא עדיין יכול לסדר לך להיות איזה פקידת שומדבר ולעשות את השירות הכי לא-משמעותי שאת יכולה רק כי זה בחיל האויר!".

-

ואני נוהגת בסדר אבל אבא מתעצבן עליי שאני לא יודעת לחנות ברוורס.

לאחרונה יש לי כמה סיוטים שחוזרים על עצמם. זה לא בדיוק סיוטים, זה יותר מן דברים שאני פוחדת שיקרו בעתיד ואני כל הזמן מדמיינת אותם קורים.

   אחד הוא ליפול ממדרגות. כל פעם שאני צריכה לרדת או לעלות במדרגות אני רואה את עצמי נופלת ומתה. אני לא יודעת למה. אני פוחדת מאוד ממדרגות. איכשהוא עולה לי סנריו בראש שאני מחליקה על השרוך או על הג'ינס או על עצמי (כן אני מועדת גם מהאוויר), או מפספסת מדרגה. ואז אני מתגלגלת ומתה. ממש מקסים.

    השני הוא שאני בערך בת שלושים, יש לי רכב חברה ועבודה טובה, אני כבר מבוגרת ואני עצמאית לחלוטין (כלומר לא תלויה בשום דבר בהורים). ובכל זאת בכל פעם שאני צריכה להחנות את האוטו אני מחכה שיעבור איזה גבר בשביל שהוא יחנה לי את האוטו כי אני לא יודעת לחנות לבד. (מי לא יסכים להחנות לי את המכונית? אני יפה!) בחיי, החלום הזה ממש מטריד אותי. ואני יודעת שאני צוחקת על זה שאני אישה, אבל עדיין- אני יודעת לחנות רק את החניה הצמודה למדרכה שהמורה לנהיגה שלי לימד אותי. רוורס פשוט נשגב מבינתי. זה עצוב, בעצם. (עזר חזותי 5.1)

   השלישי הוא שיש לי תחרות. כל תחרות. בעיקר על מר בחור. הגעתי לתובנה חדשה לפני כמה ימים שאני פוחדת מתחרויות. אני לא פוחדת מעימותים, אבל כן מתחרויות. גם בדבר שאני מצטיינת בו אני לא אוהבת להתחרות. אני ממש פוחדת שתבוא מישהי אחרת, שטובה ממני בהכל ותגנוב אותו. בחיי. אני יודעת שאני מטורפת. רק אחרי גיל ההתבגרות קלטתי שהוא מושלם (נו בטח, אחרי שהוא גדל להיות בראד פיט גם כל שאר הבנות ברדיוס של 60 ק"מ שמו לב אליו..) ואני יודעת שעשיתי איתו מלא טעויות והסיכוי הוא שאחרי שדחיתי אותו כמה וכמה פעמים אין לי כבר סיכוי, אבל אני ממש חוששת מהיום שבו תהיה מישהי אחרת.

 ע.ח 5.2, 5.3: לתת לכם מושג כלשהו על איך מר בחור נראה. עיניים כחולות, לסת אריסטוקרטית כזאת ועצמות לחיים יפות, שפתיים קטנות ודקות, והבעה די תמימה. האמת שהוא 70% טום וולינג ו30% אלכס פטיפר, אבל אתם יודעים. זה בשביל המושג הכולל.

-

ואז בעצם הגענו לפברואר.

עוד לא נגמר החודש והספקתי להשיג עבודה, שיפטרו אותי, ולהשיג אחת חדשה.

עבדתי באיזה רשת קפה. אמא של החברה הכי טובה שלי למעשה היא הבעלים. הסניפים הם בזכיינות אבל. היה לי חרא, אבל הכסף היה מצוין. נראהלי התחלתי לפתח דלקת בשורש כף היד מרוב סחיבת מגשים וחומרי ניקיון. לא יודעת למה הגדרת התפקיד היא מלצרית בכלל. עבד זה שם כל כך יותר הולם.

ואז הוא פיטר אותי. שמוק טיפש בן זונה. גם ככה שנאתי אותו. עכשיו אני לא יכולה יותר להריח גבר ששם את הבושם "וואן מיליון" בלי שתהיה לי אסוציאציה להומואים. ואני ממש בסדר עם לשחק בקבוצה השניה, אתם יודעים, הלב אוהב את מי שהוא אוהב, אבל בחיי שהוא בן זונה אמיתי.

לאחר בערך 20 דקות השגתי עבודה חדשה, אמנם הכסף בה לא מתקרב לכסף אמיתי, ואין לי כמעט משמרות אז גם ככה אין לי כסף, אבל יש תנאים (אני פשוט ממש אוהבת שוקולד).

עזר חזותי 6. ג'סט נוט מיי קאפ אוף קופי...

-

הרופאה\זונה מטונפת שמטפלת בי נתנה לי בדיקות לצליאק. תהרגו אותי עכשיו.

כאילו לפני שנה וחצי עשיתי את הבדיקות ללקטוז אחרי שהתחננתי שהיא תתן לי אותם (כמובן שיצאתי חיובית, סעמק) ועלתה בי התהייה אם זה יכול להיות גם צליאק, כי אלו אותם התסמינים. היא לא נתנה לי בדיקות. היום עשיתי בדיקת דם ועכשיו חודש אני צריכה לחיות בחשש. שזה בסדר כי גם ככה חיל האוויר הזה מחזיק אותי בחוט כזה דק ונראהלי שיהיה לי התקף לב לפני פורים בקצב הזה.

 עזר חזותי 7.1 : ככה אני נראית כשאני מבוהלת. רק אתם יודעים, יותר ג'ינג'ית ולא כזאת מכוערת. בעצם ככה נראיתי באיזה כיתה ז.

היום אני נראית יותר ככה: עזר חזותי 7.2 

 (זה אפילו ממש קולע לצבע שיער האמיתי שלי)

רק שהיא בערך חצי מהגודל שלי, הזונה השווה הזאת, והציצים שלי ממש לא יפים כמו שלה (הם יותר גדולים ומממממש קרובים-שזה חבל כי אני ממש נלחמת בשביל שהם יראו כאילו הם בריב- ז'א דומים לשלה). ואתם יודעים, בכלליות הבעת הפנים שלי קצת פחות קרה (למרות שגם אני כלבה מרושעת וזה..)

בקיצור- אני ה"ליטל גראסהופר" כשהיא הפאקינג סנסיי.

-

חוץ מאהבה העצמית שלי (שמעו, אני דומה לדוגמנית שהשיגה את השער של ספורטס אילוסטרייטד,  אני די מרוצה מהגנים שלי),

אני חולה מאוד מאוד. מאוד מאוד מאוד.  ע"ח 8:     ככה חולה.

ולא, לא רק חולה בנפש.

גם מר בחור חולה כבר מלא זמן ואני לא רואה אותו בבצפר (דההה, הוא חולה) וזה גם מוסיף לזה שאני פשוט לא מגיעה לשיעורים (אתם יודעים, זה קצת פתטי, במיוחד בגלל שאני יפה ויש אחרים שרוצים אותי, ועוד אמרתי לו לא כמה פעמים- זה סיפור לפעם אחרת- אבל אני ממש תקועה עליו. ולראות אותו באמת עושה לי את היום ממש הרבה יותר טוב, ובחיי שזאת הסיבה היחידה שאני מגיעה לבית ספר בימי שלישי כי גם ככה אין אף שיעור חשוב ביום הזה חוץ מהשיעור שהוא נמצא בו איתי. וזה עצוב ופתטי ברמות אחרות, בעיקר בגלל שאני מהחולמות בהקיץ האלו, ואני מדמיינת איך נהיה כשנהיה ביחד וזה עושה לי פרפרים בבטן. ממש עצוב.)

אם לסכם את הכל, החיים בזבל.

ביי.