McFLY Stories Blog By- Noa & Tzlil

הנשימה שלי נעצרה. הפחד השתלת עליי. הרגשתי אותו בכל גופי.עמדתי שמה עם מבט קפוא. כל השכנים שהתעוררו מהרעש שמוטי עשה היו שמה. גם עוברי אורח. הם עמדו בעיגול שבתוכו ספיר, ניצן אופיר והוא. מוטי. אבא שלהם. הוא היה שיכור! מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה כל הזמן שותה. ושאמא שלהם הלכה להופעות, והוא הלך להשתכר אני תמיד הייתי שם ועשיתי להם בייבי סיטר. עכשיו ספיר בת 19. אבל אני תמיד איתם. בגללו עברנו לאנגליה. הסתכלתי על דני והוא עליי. "אני חייבת לעשות משהו." אמרתי לו והתקדמתי אליהם "נועה לא!" אמא שלי עצרה אותי. העיניים הכחולות שלה התחחנו בפניי. "אני בת דודה שלהם, וכל חיי הייתי כמו אחות גדולה שלהם. הם מאמינים בי!" אמרתי לה והלכתי אליהם שהוא מחזיק את אופיר  ומאיים שהוא יירה בו עם האקדח, וניצן תאומו מחבק את ספיר מאחורה מפוחד. "מוטי תעזוב אותם!" צעקתי אליו והוא הסתכל עליי עם מבט שיכור.

אז אתם שואלים איך הגענו למצב הזה?

לפני 11 שנה

"אמא!" אמרתי בלחץ לפלאפון שלי. הסתתרתי עם ספיר ניצן ואופיר בחדר של התאומים. התאומים היו רק בני שלוש אז הסתתרתי אותם בארון בגדים שלהם והשארתי את הדלת קצת פתוחה שיוכלו לנשום וספיר התחבאה מאחוריי השולחן כתיבה שהיה לתאומים בחדר. "נועה מה קרה?!" אמא שלי הייתה מודאגת. "אמא היא לא זזה! הוא בא שיכור והוא דקר אותה! הוא הרביץ לה! אמא בואי מהר!." אמרתי בהיסטריה וכל פעם שאמרתי עוד משפט הפחד התחזק עוד, הלב שלי פעם כמו שבחיים לא פעם. "נועה?!" היא אמרה לחוצה. "אמא בואי!!" בכיתי לה. "אני באה!!" היא אמרה וניתקה. לא שמעתי אותו יותר, רציתי לראות אם  אורלי בסדר. עשיתי פתח קטן בדלת של החדר ולא שמעתי כלום. ופשוט יצאתי מהחדר, לא חשבתי לשנייה והסתכלתי מעבר המעקה של המדרגות והיא הייתה שרועה שם. שלולית  דם הייתה מסביבה. ירדתי מהר במדרגות ופשוט קרעתי מהמפה בשולחן רצועת בד ועטפתי אותה. הם בטח עוד פעם רבו. אותו סיפור כל פעם, אבל הפעם זה הרחיק לכת. נסיתי לעצור את הזרם אבל הרצועה לא עמדה בפני הזרם ותוך שנייה הצבע הסגול לילך שהיה עליה הפך לאדום קודר. "נועה!" אמא שלי נכנסה, הדלת כבר הייתה פתוחה, ככה הוא השאיר אותה. "איפה הוא?!" היא אמרה וירדה לברכיים כמוני והסתכלה על אחותה הקטנה. אורלי לוין, אחת מהזמרות המפורסמות העולם. היא הופיעה ברחבי העולם ואמא שלי היא אחותה הגדולה. "התקשרתי למשטרה הם אמורים לבוא." היא אמרה לי "אלוהים אדירים מה הוא עשה לה?" אמא שלי הסתכלה במבט כואב על עורה החיוור, היא הרימה את מבטה אליי ופשוט חיבקה אותי. "אמא?" שמעתי את ספיר מאחוריי והסתובבתי אליה,היא בהתה בה עם דמעות ועיניים אדומות. "מה קרה לאמא שלי?" היא שאלה עם קול כואב. "תחזירו לי את אמא שלי!!" היא צעקה עם בכי. "אני רוצה את אמא שלי!!" היא המשיכה ואני התחלתי לבכות. "ספיר.." אמא שלי לחשה לה בקול כואב. "מה קרה לה? זה המטומטם הזה נכון?! המוטי הזה?!" היא אמרה ושמעו את השנאה אצלה בקול. אמא שלי קמה אליה ופשוט חיבקה אותה. היא הייתה רק בת תשע, והייתה צריכה להתומדד עם זה.

אחריי שנה...

ההליכים כבר הסתיימו. הכניסו אותו לכלא, אבל זה בחיים לא יעזור, אחריי שהאמבולנס לקח אותה ניסו להנשים אותה והמצב החמיר. הביאו אותה לחדר מיון וטיפלו בה. ניסו כמה שיותר להציל את הזמרת שכל העולם אהב להקשיב לה. אבל הם לא הצליחו. היא איבדה יותר מידי דם וגם שהם הזרימו דם לגוף שלה זה מאוחר מידי. יום למחרת הייתה ההלוויה שלה. בגלל שהילדים היו קטנים מידי נשארתי עם סבתא בבית שלנו. הייתה שם  השבעה. אחריי שעה אמא שלי חזרה כולה עצובה ביחד עם אחותה התאומה, עוד דודה אחת שלי. סבתא שלי הייתה עצובה לא פחות מהן. כל השבעה בכינו, צחקנו על מקרים, נזכרנו בכל ההישגים שלה, ראינו כל מיני הופעות שלה מכל העולם. הרבה אנשים באו לנחם. משפחה, חברים, מעריצים. ביום האחרון של השבעה אני זוכרת שכולם כבר הלכו והשכבתי את הילדים לישון, הם עברו לגור אצלינו. דודה שלי שגרה מחו"ל ובאה במיוחד לשבעה דיברה עם אמא שלי במטבח. הרגישו את העייפות בקול שלהן, שתיהן שתו נס קפה ואני הקשבתי להן מהמדרגות שהיו קרובות. "חשבת על מה שהצעתי לך?" דודה שלי ענת שאלה את אמא שלי. "כן." אמא שלי ענתה "ו?.." דודה שלי שאלה אותה "אני לא יודעת ענת, אני לא בטוחה שהן ירצו ללכת מהמקום שהן אמא שלהן נמצאת. כל כך רחוק." אמא שלי ענתה. "ענבר אנחנו נחזור לפה את יודעת. אני חושבת שבאנגליה יהיה להם יותר בטוח! הם יתחילו שם מחדש ויתגברו." היא ניסתה לשכנע אותה. "מה לגבי נועה עודד ויאיר?" אמא שלי שאלה. "תסבירי להם, אני בטוחה שהם יבינו. הם ילדים נבונים, הם יבינו שזה מה שהכי טוב לנו." היא אמרה לה. "תחשבי על זה! גם אדי עבר לאנגליה.וענבל גם גרה לידי. כל המשפחה כבר אפילו אמא!" היא הוסיפה. וכבר אני השתכנעתי. לא אכפת לי מכל הדודות שגרות שמה אלה אכפת לי מאבא שלי! הוא עבר לאנגליה כי כשההורים שלי התגרשו אבא חזר למקום שבו הוא נולד. לונדון. ותמיד הוא בא כל חודשיים לבקר אותנו. "אני אדבר איתם." אמא שלי אמרה לי "את כבר לא צריכה!" אני התפרצתי למטבח "נועה! מה את עושה ערה?" היא שאלה מופתעת. "אמא אני רוצה לעבור לאנגליה! עכשיו!". אמרתי לה. וזהו. אחריי שבוע מצאנו שם דירה. הודענו לאבא שלי. גם האחים שלי רצו. עודד גדול ממני בשנתיים ויאיר בארבע. אחריי חודש כבר עברנו. הבית של אורלי עכשיו משמש בתוך מוזיאון להישגים שלה. התאומים נהפכו לשקטים וספיר ואני התקרבנו יותר ויותר. יש לנו כמעט כל לילה שיחות נפש. היא נרשמה ליסודי חדש ואני התחלתי חטיבה באנגליה. בתאומים היו בגן ובכל השנים האלו אני והמשפחה היינו איתם. עם הזמן הילדים כבר גדלו והתעודדו. עברנו לגור בוילה של ענת ובעלה. בעלה הוא מגלה כישרונות וענת היא זמרת מפורסמת בדיוק כמו אחותה אבל היא לא הגיעה לגדולתה של אחותה. אמא שלי הייתה סוכנת נדל"ן בישראל וריצ'רד בעלה של ענת בדק עם הקשרים שלו לגבי עבודה של סוכנת נדל"ן באנגליה והיא התקבלה לעבודה. בכל התקופה הזאת הפאפרצי חגגו. כל מקום מלא צלמים תקפו אותנו עם הפלאשים. התחלנו להתרגל לזה. היה לכולנו קשה גם ככה, אבל לכל אחד היה מישהו שיחזיק אותו. עדיין לא דיברתי עם אבא שלי מאז שהודענו לו שאנחנו עוברים לגור לאנגליה. עבר שבוע מאז שעברנו אז החלטתי להתקשר אליו. "אבא?" התחלתי את השיחה. "נועה? איך את?" אבא שלי נשמע עם קול שמח ומודאג. "קשה, אבא אני רוצה לראות אותך!" אמרתי ישר ויכולתי להרגיש את הדמעות של הגעגוע עומדות לצאת "אני יודע, בקרוב מאוד את תראי אותי, אני.. יש לי איזשהו עיניין. אבל אני אפגש איתך ועם האחים שלך! אל תדאגי! בקרוב מאוד. יש לי גם משהו להודיע לכם." הוא אמר בקול שמח מעודד שכזה. "מתי ניפגש?" שאלתי אותו "עוד יומיים אני אבוא לבקר אתכם." הוא אמר לי שמח "אני אבוא לאסוף אתכם." הוא אמר והרגשתי אתה חיוך שלו שהוא סופסוף יראה אותנו אחריי שנה וחצי שהוא לא ראה אותנו בגלל כל ההתעסקויות אמא העדיפה שהוא לא יבוא לבאלגן. "אני רוצה כבר לראות אותך." אמרתי ודמעה שהתאפקה כבר הרבה זמן יצאה לה "אני יודעת" הוא אמר "אבא אתה חסר לי כאן." התחלתי לבכות לו. "גם את לי." הוא אמר בקול כואב "אל תבכי נועלה עוד מעט אנחנו הולכים להפגש, תודיעי לבנים." הוא אמר "אוהבת אותך אבא." אמרתי נרגעת קצת. "גם אני. ותמסרי לבנים חיבוק גדול." הוא אמר וניתקתי. הדמעות המשיכו לזלוג. הסתכלתי מעבר לחלון שיש לי בחדר וראיתי את התאומים יושבים על הנדנדה שליד הבריכה פשוט מדברים. מאז המקרה הם פחות משחקים. אבל הם התגברו על מה שקרה פשוט עדיין קשה להם להפתח לאנשים חדשים. השקיעה התחילה וכל אחד היה בעיסוקו. "זה היה אבא?" שמעתי את עודד והסתובבתי מהבהלה. הוא עמד בפתח החדר שלי. "כן." עניתי לו עם חיוך. "מה הוא אמר?" הוא שאל מתעניין. "הוא רוצה להפגש איתנו. יש לו משהו להודיע לנו." אמרתי לו "הוא שולח לך חיבוק גדול" אמרתי עם חיוך וגם הוא עשה סוג של חיוך. "אמא קראה לנו לאכול." יאיר בא. "אוקיי.." עוד אמר והלך עם יאיר ואני נשארתי כמה דקות יושבת על הכיסא של המחשה שיש לי בחדר ומסתכלת על מקום אקראי ברצפה. וחושבת. על מה אבא רוצה להגיד לנו. איך הוא נראה, כבר הרבה זמן שלא ראינו אותו. "את באה?" שמעתי את הקול של יאיר והנהנתי לו לכן. ירדתי למטה למטבח לעזור לקחת דברים לפינת אוכל. המטבח היה ענקי ובאמצע היו שני בלוקים של שי באחד היה כיריים ובבלוק השני זה היה סתם שיש כדי לחתוך דברים או סתם לשבת שם שאמא או ענת מכינות אוכל וגם שם נעים לי להכין שיעורים. הסלון היה מחובר למטבח וגם פינת האוכל וליד הפינה יש את המדרגות לקומה השנייה של הוילה. למעלה היה את חדרי השינה וכל זה.. "דיברתי עם אבא." אמרתי לאמא שלי שהיא נתנה לי לקחת את הפשטידה. "באמת?" היא הייתה מופתעת. "כן." אמרתי ושתינו הלכנו לשולחן שלכל אחת יש משהו ביד. "קבעתם להפגש?" היא שאלה אותי. "כן." עניתי לה באנחה. "בעוד יומיים הוא יבוא לבקר" אמרתי עם חיוך והתיישבתי.

היומיים האלו עברו לאט בינתיים  ספיר נרשמה ליסודי ואני לתיכון, היום הראשון שלנו לא היה משהו אבל הכרתי עוד שתי בנות נחמדות בשם אמנדה וסופיה.

ראיתי את אבא מגיע עם מכונית ממש יפה אבל מה זה? מה יש לידו? זאת? זאת אמנדה ?! מה היא עושה שמה ?!