לא תמיד חשוך עמוק בפנים

חולצה לבנה, אני תמיד לובש חולצה לבנה. כדי להיות מוכן כאשר זה יגיע.

חשבתי שזה יהיה כדור אולי כמה כמה כנראה מאקדח קיוותי שיהיה מאיזה רובה אבל לא.

הדם הגיע מסכין. הפצע היה עמוק והדם התפשט על החולצה הלבנה, זה היה כל כך יפה כמו שתמיד דמיינתי.

 אדום שמשתלב בלבן מין מוות נקי כזה הירואי כמו שתמיד רציתי.

אפילו היא הייתה שם, עלמה במצוקה שרק הכרתי. זה היה יכול להתפתח לסיפור אהבה בהמשך אבל בדרך הדמיון שלי קבע שזה הסוף.

היא לא רכנה אלי. היא לא נשקה לי ובכתה. היא לא אמרה תודה שהצלתי אותה. היא רק עמדה שם שנייה מביטה בי ואז בו. שנייה אחרי זה היא כבר חיבקה אותו בזרועותיה. אותו אחד שהיא התגוננה ממנו אותו אחד שהכאיב לה.

אחזתי את הבטן כדי לעצור את הדימום, כדי לעצור את הכאב. אבל נראה שלא משם הדם יצא וצבע את החולצה. נראה שהפצע נמצא יותר למעלה.

סירבתי להאמין סירבתי להביט. התקשתי לנשום. החזה שלי נהיה כבד יותר ויותר.

איבדתי כל קשר למציאות.