לא תמיד חשוך עמוק בפנים

התעוררתי בבית חולים ולא ממש זכרתי מה קרה, לירון ישנה על הכסא לידי "לירון קומי" אמרתי בקול כל כך חלש, שהפתעתי את עצמי, גופי בגד בי אבל זה כנראה הספיק כדי להעיר אותה, לקח לה כמה שניות להתעורר,  היא חייכה אלי את חיוכה המקסים והדואג. "איך אתה מרגיש?" חלש עניתי וחייכתי אליה בחזרה, "כבר יום וחצי שאתה חסר הכרה דאגתי נורא" ואז הכול חזר אלי.

איך כדור 5.56 שעף לו במהירות של 360 קמ"ש חודר לי לבית החזה משאיר חור כניסה קטן וממשיך פנימה תוך כדי ריסוק ושבירת עצמות תוך כדי קריעת שרירים ועורקי דם עד שהוא יוצא לו מהגב משאיר חור גדול כמזכרת, נזכרתי איך באותו שבריר שנייה נגמר לי כל האוויר בריאות ואיך כל חיי חלפו להם על פני באותה שנייה שעשיתי את דרכתי מטה אל הרצפה, זכרתי את המפגש עם הרצפה שלמרבה הפתעתי לא כאב כלל, את השיתוק שאחז בכל חלקי גופי בקושי מאפשר לי לנשום ואת הרצון להישאר בהכרה מתוך פחד נוראי שהפעם אם אני נרדם אני כבר לא מתעורר יותר, כנראה שטעיתי.

אחרי מספר דקות התעוררתי שוב, אני ממש חלש שנרדמתי בלי לשים לב, הפעם בחדר היו בנוסף ללירון גם אחות ורופאה, הרופאה אמרה לי שהייתי על שולחן הניתוחים יותר משעה והם לא יודעים איך הגוף שלי הצליח לשרוד את הכדור הזה, עוד כמה מילימטרים והוא היה חוצה לי את הלב, באותה שנייה נפל לי האסימון, "לירון מה אם האחרים: שלומי, אבי, ארז, כפיר מישהו?" ידעתי

שחלקם מתים הרי ראיתי אותם נופלים ידעתי שאם הם לא פה בחדר זה אומר אחד משני דברים או שהם שוכבים באיזה חדר כמו שלי או שהם שוכבים בחדר מתים , לפי פרצופה הקודר של לירון הבנתי שמשהו רע קרה, "מי מת? תגידי לי אני חייב לדעת" לירון הסתכלה עלי והתחילה לבכות חיבקתי אותה והרגעתי אותה "אני חייב לדעת" אמרתי בקול רגוע, היא ניגבה לעצמה את הדמעות, הסתכלה לה בעצב רב ואמרה בקול חנוק "כולם כל מי שבצוות קרקע, מתוך 24 רק אתה שרדת" היא נשכבה עלי, אוחזת אותי בחוזקה.

נתתי לה כמה דקות להירגע, מנתח בראשי שוב את סדר האירועים, את הקריאות של צוות אחד מצידו השני של הבניין, את הקריאות במכשיר הקשר על עוד חבר שנפל, קובי אחרי זה שי, ובלי יותר מדי מחשבה רצתי קדימה נותן לאבי להוביל, אנחנו נכנסים בריצה למסדרון חבר'ה של צוות אחד שוכבים במסדרון, יריות נשמעות מהחדר שממול, כפיר מתחיל לטפל בצבי ואבי גורר גופה לכיוון המדרגות שלומי וארז רצים קדימה ואני אחריהם, צרור ואחריו עוד אחד, אני מזהה דמות בחדר ומשיב באש, אני רואה את ארז נופל ראשון ואז אני מרגיש את הפגיעה בחזה נופל ומאבד את ההכרה.

שוב מתעורר מהסיוט רק כדי לגלות שהכול אמיתי, לירון עדיין שוכבת עלי, אני מלטף אותה היא מסתכלת עלי בעיניים הקטנות שלה, אני נותן לה נשיקה קטנה על המצח "חיסלנו אותו נכון?", היא מביטה אלי בהבנה "כן הוא מת".