לא תמיד חשוך עמוק בפנים

קרן אור הייתה המומה מכול מה שהיא ראתה, היא שפשפה עיניים ואז צבטה את עצמה, כן זה לא היה חלום, היא הסתכלה על היצור הגדול ובחנה אותו, באותו הזמן הפנים הענקיות של היצור בחנו אותה, דבר שקצת אקשה עליה לבחון את גוף היצור והיא נאלצה להסתפק בבחינת הפנים שלו, זה היה מדהים תווי הפנים שלו אמרו כל כך הרבה אנושיות, כל כך הרבה חוכמה, כל כך הרבה עצב, היא ליטפה את היצור בקצה אפו, היא הרגישה צורך עז לחבק אותו ואז יד הונחה על כתפה, "זה בסדר, זה סימן שמצאת חן בעיניו" , קרן אור הסתובבה לאיש שחייך אליה, היא הפסיקה לבכות והביטה עליו הוא היה פשוט יפה, פנים מחוספסות בעלות עיניים בגוון טורקיז עיניים מלאות חוכמה עיניים שעברו הרבה, היה לו שיער שחור שמגיע עד לכתפיים חלק להפליא, שהפיץ ריח מדהים, היא כמעט ושאלה באיזה שמפו הוא משתמש אבל ברגע האחרון נזכרה איפה היא נמצאת, "קוראים לי קרן-אור ולך?"

הזר  חייך שוב את חיוכו המקסים "בשפה שלך זה רגל עץ, אבל את יכולה פשוט לקרוא לי שנטו" "אולי כדי שתביאי את המתרגם שלך כי לא כולם בעולם הזה יכולים להטיל לחשים", קרן אור הייתה עדיין קצת המומה מכל העסק הזה של הקסם, אז היא פשוט צייתה וחזרה לחללית להביא את המתרגם שהיא יצאה החוצה היצור הגדול כבר לא היה שם, שנטו היה מרוכז במשהו מעברה השני של הקרחת, "מה אתה רואה שם?" ואז היא ראתה סוס לבן דוהר אליהם, סוס כל כך לבן שכאשר קרני השמש פגעו בו, היו ניצוצות באויר, "חד קרן כבר מעולם לא ראיתי אחד מכל כך קרוב" , רק אז קרן-אור הבחינה בקרן שבקעה במרכז מצחו של היצור המדהים, "הוא בא כנראה בגללך" הוסיף שנטו, לאחר מספר שניות החד קרן נעצר לידה נותן לה ללטף אותו, הוא נער מספר פעמים, שנטו אמר לה שהחד קרן מבקש ממנה לעלות על גבו, כי הוא רוצה לקחת אותה למקום מבטחים, קרן-אור הייתה בשוק טוטאלי ואם שנטו לא היה עוזר לה היא לעולם לא הייתה מצליחה לעלות על גבו של החד קרן או לזוז בכלל, כל המאורעות בלבלו אותה, היא לא ציפתה לחיים על הכוכב הזה המכשירים לא אמרו דבר, היא לא ציפתה לקסם ובהחלט לא ציפתה לרכב על חד קרן, החד קרן פתח בדהרה משאיר את שנטו ואת החללית ובעצם את כל מה שהכירה היי פעם רחוק מאחור, אחרי הכול, כל סוף הוא התחלה של משהו חדש.

הם דהרו במשך שעות במהירות מסחרחרת , גם אם קרן אור הייתה פותחת את עיניה ומביטה לצדדים היא לא הייתה רואה כלום, עד כדי כך מהירות דהירתו של החד קרן הייתה גדולה, ובאותה מהירות החד קרן נעצר.

הם היו בתוך עמק, ואת העמק הקיפו הרים גבוהים, שלושה נחלים זרמו להם במורד ההרים יוצרים אגם קטן במרכז העמק, וליד אותו אגם היה בית קטן, כל כך קטן שבהתחלה קרן-אור חשבה שזה בית בובות, היא התקרבה בזהירות והיא ראתה דמויות קטנות נעות מסביב לבית, ואז היא הרגישה את קרנו של החד קרן בגבה, זיקוקים היו באויר, והיא נהייתה לאחת מהדמויות הקטנות, שאר הדמיות הקטנות, שכבר לא היו קטנות כל כך אבל עדיין היו יותר קטנות ממה(ילדים), הראשון שהגיע אליה היה הגדול מבניהם, "שלום מי את?" "כן מי את?" חזרו אחריו שלושת הילדים האחרים, קרן-אור חייכה "קוראים לי קרן-אור ולכם?", הילדה חייכה "אני קשת וזה ענן אנחנו תאומים, לקטן קוראים לאלא כי הוא רק לא" "ולי קוראים לאקי" התפרץ הגדול "כי יש לי הרבה מזל", הילדה הסתכלה באחיה במבט נוקב "בואי הוא מחכה לך", היא הובילה אותה לתוך הבית, ובתוך הבית היא פתחה דלת למרתף "הוא מחכה לך שם, קרן-אור הסתכלה אל הילדה "מי מחכה?"

הילדה הרכינה מבט ולא אמרה מילה רק סגרה את הדלת בפניה של קרן-אור.

קרן-אור הסתכלה בחשש לתחתית המדרגות, אבל איזה קול בתוכה הרגיע אותה,

"לא תמיד חשוך עמוק בפנים".