לא תמיד חשוך עמוק בפנים

המילואים החלו כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי, או במילים אחרות לא ישנתי באותו לילה מלחץ של הרגע האחרון, שהכול יהיה מוכן, בעיקר החומר הלימודי כדי שיהיה לי מה ללמוד במילואים אם יהיה לי זמן, אז אחרי שישנתי כשעתיים קמתי בניגוד להרגלי ב7 בבוקר, כמובן שלא אכלתי ולא שתיתי (זה קצת קשה שהעיניים פקוחות בכוח הזרוע)בשעה 8 בערך נכנסתי למכונית ויצאתי לדרך , אבי ניסה לשוחח איתי אבל זה היה כמו לדבר עם קיר, אחרי מספר שעות כבר הייתי חייל עם נשק וציוד מלא, שוכב במטווחים ומאפס את הנשק, זה לקח לי כ10 כדורים לאפס את הנשק ועוד כ30 כדורים לאפס את היורה(אותי, וגם אז לא הייתי מאופס על עצמי) היו לנו עוד יומיים של אימונים אשר כללו בתוכם אכילת פיצה(לא על חשבון הצבא למי שתהה) שבסופם הייתי מרוצה מעצמי על כושר הדיוק שלי (הרגתי 5 בלונים ופלח אחד ממאה מטר) בסוף האימון הפלוגה עלתה לקו בחרמון, העיניים של המדינה או הגבול עם סוריה, אז בזמן שאתם סבלתם מחום, אני הייתי בחרמון הלא מושלג בתקופה הזאת של השנה עם רוח קרירה וביגוד ארוך, שומר בעמדה זאת או אחרת, האמת שרוב הזמן  ראיתי סרטים או שיחקתי פינג-פונג (כל הכבוד למילואימניקים), לראות זריחה או שקיעה כל יום זאת חוויה, בייחוד שאתה רואה אותם מגובה כזה שמעל לעננים, הגבול עם סוריה שקט, ולמרות שבלילות מאוד חשוך שם ואולי אפילו מפחיד, זה איזור בטוח יחסית לשטחים.

הצלחתי ללמוד קצת, הצלחתי לישון די הרבה, למרות שזאת הייתה שינה גרועה, אוכל אין כמו בבית, למרות שזה היה בישול מהלב, החבר'ה היו על הכיף כיפק סה"כ המילואים היו מאוד מהנים, אבל טוב שהם נגמרו מהר עם טעם מתוק כי עוד יום הייתי משתגע(שוב פעם?!)

שחזרתי הביתה ישנתי כ15 שעות ואכלתי כמו מטורף, הגוף שלי עדיין כואב, לא היו לי מספיק שמירות לבד כמו שחשבתי שיהיו לי אז לא ממש הספקתי לנקות את הראש אבל יותר נורא העובדה שלא כתבתי כלום כל התקופה הזאת, למרות שיש לי כמה רעיונות שיחכו לרגע שיהיה לי כוח פיזי להדליק את המחשב או לקחת דף ועט.

אני רוצה להודות לכולכם על האהבה שאתם מעניקים ואני מקווה שבימים הקרובים אני אתחיל להחזיר לכם קצת, אז אני מודה (מודה מודה) לכם.  

ואני מקווה שגם יהיה סיפור חדש או מחודש בקרוב שבו יכנסו מסרים חדשים שלמדתי על החיים במילואים מהרבה אנשים מנוסי יום.