לא תמיד חשוך עמוק בפנים

פרק א

לקח לי הרבה זמן להבין את זה, האמת שהייתה לי עזרה, ממי? אני לא ממש יודע,

 נקרא לזה גורל, נקרא לזה תאונה, צירוף מקרים מוזר, זה ממש לא משנה.

יומיים לפני התאונה, שיעמם לי כמו שקורה לכולנו מדי פעם, הדלקתי את הטלוויזיה והתחלתי לזפזפ בין הערוצים, לא היה שום דבר מעניין ככה שהגעתי לאיזה ערוץ דוקומנטארי, הייתה שם תוכנית על אנשים שלא מרגישים שלמים עם עצמם, נשמע לכם מוכר, בכל אופן אותם אנשים החליטו לכרות יד או רגל כדי להרגיש שלמים, דבר בלתי נתפס.

את התוכנית ראיתי כמה דקות והמשכתי הלאה, נזכרתי בה, אחרי התאונה, אותה תאונה שלקחה לי את הרגליים, העמוד שדרה נפגע, והרופאים קבעו חד משמעית שאני לעולם לא אלך, אני האיש שכדי להגיע מנקודה לנקודה היה רץ, אני שספורט היה חלק עיקרי מהחיים שלו, ולא אני לא מתכוון לשחמט, כדורסל לפחות פעמיים בשבוע, טיפוס הרים בסופי שבוע ולפעמים אפילו טיפוס על הקירות בבית.

חשבתי שחיי נגמרו, שאני לעולם לא אהיה שלם עם עצמי יותר, הרחמים, הדמעות, רציתי למות, נזכרתי בתוכנית, אנשים שכורתים את הרגליים מרצון, כדי להיות במצבי, כדי להיות שלמים עם עצמם, לא נתפס.

היה דם בכל מקום, באמצע שום מקום, דרך אפר צדדית, להקת עורבים, שחורים משחור, עפו במבנה קרוב לקרקע, לרגע הם נראו כמו פרצוף שחור הפוער את פיו בתדהמה למה שהולך לקרות, הענן השחור ניסה להתפזר שמכונית מיצובישי הופיעה מעבר לסיבוב, הפגיעה הייתה בלתי נמנעת,

היה דם בכל מקום, נוצות שחורות עיטרו מכונית מיצובושי לבנה אשר סיימה את נסיעתה על עץ השדה, שבורה לשתיים, רסיסי זכוכית מפוזרים בכל מקום, ודם שחור משחור כל מקום.