לא תמיד חשוך עמוק בפנים

מהימים הראשונים שלי בבית חולים אני לא זוכר יותר מדי, אולי בגלל שהייתי על מורפיום רוב הזמן, הרגעים הבודדים שאני זוכר אלו הרגעים בהם אני רואה אחות, זו או אחרת מסתכלת על האינפוזיה שלי  "אוי נגמר לך, אל תדאג אני מביאה חדש" מזרק היה מופיע משום מקום דוקר את האינפוזיה, ואני הייתי נעלם.

אחרי שלושה ימים שהייתי במצב הזה, הפסיקו לתת לי מורפיום, והתחלתי לגלות סימני ערנות, בהתחלה עוד חשבתי שאני הוזה, "נראה לי שאני אעשה קעקוע של מכסחת דשא בקרחת שלי, מה אתה אומר?", נשמע קול לידי, הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי אותו לראשונה, בחור בשנות ה20 -30 לחייו עמד מול המראה בקצה החדר והסתכל על השיער שלו, היו לו קרחות קטנות בכל מיני מקומות בראש, "דווקא יפה לי קרחנות, אתה לא חושב?", הוא הסתובב במהירות וזינק למיטה שלו,מסתכל עלי ומסביר "המלאך שלך הגיעה", הדלת נפתחה, והיא הייתה שם, "אלכס ממושקה, סופסוף אתה ער", היא חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי, עיניה היו אדומות מבכי, היא הסתכלה עלי והחלה לבכות, חיבקתי אותה חזק חזק, "יהיה בסדר מתוקה, אחת שתיים, אני קם על הרגליים, וחוזר הביתה אין לך מה לדאוג", ניסיתי להרגיע אותה, "הרופאים אומרים שעמוד השדרה ניזוק, הסיכויים שתחזור ללכת אפסיים" נשמע קולו של הבחור מהמיטה הצמודה, "זה נכון?" הסתכלתי עליה בחשש, "תספרי לי את האמת" אמרתי באימה, "זה נכון" היא אמרה בקולל חנוק "אני כל כך מצטערת" היא עמדה שם, לא יודעת מה לעשות, קפואה, "אני צריך לחשוב, תשאירי אותי לבד, אני צריך לחשוב", צעקתי.

היא יצאה החוצה בריצה, בוכייה, השכן שלי הסתכל עלי והניע את ראשו שמאלה וימינה, "אתה לא בסדר, היא המלאך שלך" ויצא החוצה בעקבותיה, לפחות ככה זה נראה לי, לקח לי כמה שעות לעכל את המידע, ואחרי זה רציתי למות.

דמעה אחר דמעה נאספה על גבי פניה החיוורות, עיניה הכחולות נצצו לאור הפלורוסנט, שהדהד במחאה על מה שקורה, נראה שהזמן האט את הליכתו, הדמעות קפאו בדרכם מטה, אבל האסיפה המשיכה כרגיל, הוחלט להיות חזקים ולהמשיך הלאה,

דמעה אחר דמעה התפזרה האסיפה, ממחטה לבנה הופיעה משום מקום, מעופפת בחלל החדר במסלול קשתי, לרגע נראה כאילו היא רוצה לעוף אל הירח, אבל כל רצונה הוא לנגב את הדמעות.