לא תמיד חשוך עמוק בפנים

כמו בכל יום, מצאתי את עצמי עומד מול חלוני מביט, מביט עליה, רוכבת על אופניה האדומות, מתקדמת בהנאה, בזמן שהעוברים והשבים, כמוני, מביטים בחיטובי גופה, רגליה החשופות בדרך כלל בימי הקיץ החמים כאילו צועקות אלי, או לכל אחד אחר, "בו ותצנן אותי, במתיקותך" , ואני נושך שפה, בזמן שמבטה המחייך ממשיך הלאה במעלה הרחוב.

אבל היום היה שונה במעט, סוד התחבא בתוך ליבי, בערב שעבר, למשך מחצית שנייה שלמה, היא הייתה שלי במבטה, שם במסעדה, איפה שרגליה החטובות, לבשו שמלת ערב אדומה, והתיישבו בניחוחות על אותו כסא יפה, שנמשך מהשולחן ממש הרגע לכבודה, על ידי אותו בר מזל יפה שרירים, בעל פני חלום אשר סעד איתה את ארוחתי, את תבשילי אהבתי, העוורת.

הערב נגמר, ולמלצר חשבון שולם, ומילים יפות נלחשו "תודותיי לשף" באותה חצי שנייה שלמה, בה דלת המטבח התנדנדה, בה מבטנו נפגשו, לראשונה.