לא תמיד חשוך עמוק בפנים

ארמי אחז בידו השמאלית איזה ילד קטן, ארמי ענק בן 16 שאפילו מבוגרים פחדו ממנו, ידו הימנית הייתה מאוגרפת, "ארמי תעזוב אותו עכשיו", אמרתי בטון תקיף, אחד התאומים ניגש אלי והסתכל עלי, "אתה לא זה ששולט פה בשכונה", התאומים כמעט תמיד היו בסביבתו של ארמי, משתמשים בו לצרכיהם מצד שני שומרים שלא יעשה יותר נזק מהדרוש, "לא אני זה אני", עניתי לו בתשובה ודחפתי אותו הצידה, המבט בעיניי וטון הדיבור שלי שיתק את התאומים שהסתכלו אחד על שני כשואלים "מה עושים", אבל זה היה ארמי שהחליט ללמד אותי לקח, הוא שיחרר את אחיזתו בילד, שברח בלי לחשוב פעמיים, וכיוון אלי את אגרופיו, ואני, אני לא יכולתי שלא לצחוק.

ארמי הוריד עלי מטר של אגרופים ובעיטות, לא היו בו רחמים, בכלל לא היה לו אכפת מי אני, מבחינתו הייתי עוד שק אגרוף, אבל מבחינתי הכל עבד לפי התוכנית, ארמי היה שלי.

אחד התאומים תפס את ארמי מאחור, "די ארמי זה מספיק הוא כבר לא צוחק, או כבר הבין שלא הוא שולט פה בענייניים", ארמי הפסיק לחבוט, אני הייתי שרוע על הרצפה, עין מנופחת, וכאבים במרכז הגוף, המח עוד עבד, והמוח הורה לשאר הגוף להמשיך בתוכנית, רגל קטנה, אך מהירה וקטלנית, נחתה באיבריו המוצנעים של ארמי, הוא התקפל קדימה בזמן שנעמדתי ונגחתי בו עם ראשי הכואב, המכה גרמה לו לנשוך את לשונו, וליפול על הרצפה, "אני, ורק אני שולט פה בשכונה, ובכלל".