לא תמיד חשוך עמוק בפנים

זה היה באמצע השבוע יום שלישי או יום רביעי אני לא ממש זוכר. כבר תקופה שאני גר בתל אביב, בדירת שני חדרים  עם לירן. לירן הייתה מלצרית בבית קפה שעבדתי בו בדיוק שבוע, לפני כשמונה חודשים. בכמה ימים הבודדים האלה שעבדו ביחד הספקתי לספר לה שאני חדש בעיר ושאני מחפש דירה. היא מצידה סיפרה לי שיש לה חדר אומנם קטן אבל פנוי, לשמונה החודשים הקרובים, אם אני רוצה, אצלה בדירה. בהתחלה היו לי חששות מהחדר הקטן... אבל המיקום, השכר דירה הנמוך והשותפה המקסימה גרמו לי להסכים. אבל כל זה היסטוריה. בינתיים גם אני וגם לירן עזבו את אותו הבית קפה כל אחד לדרכו שלו. היינו שותפים טובים. לא מפריעים זה לזו, לא עושים מסיבות [גם ככה המקום היה קטן]. ובזמן המעט שכן היינו ביחד היה נחמד, עד השבוע, עד לאותו היום. נראה לי יום שלישי. יצא ושנינו לא עבדנו בהערב.

 ישבנו שנינו במטבח. ולא היה ברירה אלא לעלות את הנושא אחרי הכל בסוף החודש צריך או לחדש חוזה או לפנות את הדירה. "לירן" פניתי אליה תוך כדי שאני מניח את החביתה לפניה. היא הסתכלה אלי "תודה" וחייכה את החיוך המקסים שלה. אותו חיוך ששבה המוני גברים בחודשים האחרונים. לא יכולתי להימנע מלחייך אליה בחזרה. היא בתגובה צחקקה "אני אוהבת שאתה מסמיק ככה". מה שגרם לי לאדים עוד יותר. ניסיתי להשתלט על עצמי לפני שעוד פעם נגיע לשיחות האלה שאני יוצא מהם מובך לחלוטין והיא יוצאת מחייכת. לא שזה רע אבל נושא השיחה להלילה צריך להיות אחר. "לירן אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו מחדשים את החוזה או לא?. מבחינתי להמשיך אני די מרוצה מהסידור. אבל אם לך יש תוכניות אחרות אז..." לירן הסתכלה עלי במבט שובב "בהחלט יש לי תוכניות". הסתכלתי בחוסר הבנה. היא צחקקה את הצחקוק הזה הממיס הזה שלה. "הלילה תגלה".