לא תמיד חשוך עמוק בפנים

התעוררתי בחדר לבן. כל כך לבן שלא ראיתי את הקירות שלו.

הייתי בתוך מיטה לבנה עם חלקי מתכת כסופים.

ולידי היה מוניטור.

המוניטור היה מחובר אלי. חוטים שהובילו ממנו אלי הסתיימו בצורת עיגולים, עיגולים אשר היו דבוקים לבית החזה שלי.

היה קו שצפצף במוניטור.

קו ישר.

לא סתם קו.

מר קו.

חזרתי למציאות כמו שאני מכיר אותה. מר קו היה שם. הוא לבש פרצוף מופתע ושואל. הוא הפך את עצמו למיטה ומוניטור וקו, בתוך המוניטור. לא היה צפצוף. מר קו מאז ומתמיד דיבר אלי בתמונות ואותיות. "גם אתה ראית את זה?!!!" הוא שאל אותי באותיות ענקיות ומדאיגות. "כן" עניתי באופן אוטומטי.

מר קו התהלך במשך שעות מצד לצד. מדי פעם הוא היה נעצר ומסתכל עלי ואז ממשיך ללכת. "מה קרה?" ניסיתי לשאול אותו. אחרי יותר מיום הוא נעצר ואמר לי "תמיד ידעתי שאתה לא כמו כולם. יצור אשר כלוא בגוף התלת מימדי הזה שלך. ידעתי שאתה יותר כמוני".