השעה כמעט חצות
ועוד מעט נגמר היום
ואז... אז יהיה כבר מאוחר מדי . היום יחלוף ואצטרך לחכות שנה. עצם המחשבה נתן לי בעיטת זירוז עצבנית. רגליי החלו לצעוד, במקום לרחף יחד עם ראשי, אשר היה ברקיע השביעי. היום זה היום. היום שבו יותר לא אהיה יותר מעריץ אלמוני.
חמוש בזר פרחים ובקבוק יין איכותי, זה לפחות מה שהמוכר טען. בונבוניירה אדומה אשר לא הכילה שוקולדים אלא הפתעה אינטימית. אני מקווה שהיא לא תחשוב שאני שובב מדי. אבל אחרי הכל המתנה האמיתית היא אני.
עמדתי ככה בחוץ. השעון דחק בי לדפוק ...על הדלת. נקשתי את שלושה פעמים מימין ופעם משמאל למזל. והנה היא פותחת לי... את הדלת. מביטה. לא מבינה. פרחים, יין שוקולד "יום הולדת שמח" הושטתי שני ידיים לפנים וזמזמתי.
"מעריץ אני אותך...
כבר לא אלמוני כל כך"
היא הביטה בי בהלם של שנייה וחצי. ואז ההבנה נחתה עליה והנשיקה נחתה עלי. החיבוק המוחץ. הסתערות כוללת על ... עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
