לא תמיד חשוך עמוק בפנים

טראומה

אני אגיד את זה שוב

טראומה

דבר נוראי שמלכד אנשים. בצורה מוזרה וייחודית. לפעמים זה רק לרגע, לפעמים זה לנצח.

מלחמה. חבורת אזרחים לובשים מדים ירוקים. חיילים יוצאים לקרב.

פצצות, טילים, טנקים, שיירות של חיילים בשדה הקרב. אויב הטראומה מתחילה.

טנק עולה על מטען נפץ. מתרומם לאוויר כמו בלון שילד בן שלוש בעט בה. אותו בן שלוש שאבא שלו היה בצוות הטנק שהתרומם ברעם והתרסק בשאגה.

קבוצת חיילים, רגליים, רצה לטנק אולי יש ניצולים בין הצלויים. התחמושת בטנק מתפוצצת. מאיימת על כוח החילוץ. מפחידה אותו בגורל דומה.

החיילים יש שיגידו גיבורים. אינם חוששים מדבר, או לצורך הדיוק פועלים לפי אינסטינקט. "לא משאירים פצועים בשטח". הם אינם גיבורים. הם רק נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ועושים את הדבר הנכון.

 הם מוצאים חלקי גופות חסרות זהות. מחלקי הטנק ושמים על אלונקות. כבד המשקל של חלקי גופות.

הם הולכים כאילו דבר לא מכביד עליהם. כאילו הם חסינים לאותה זירת מטענים שהרגע הרגה 4 מחבריהם. ( שאתה על מדים אז יכולים להיות לך או חברים או אויבים אין אמצע). סופרמנים לאורך כל הקילומטרים אל מקום המבטחים. מקום המבטחים עצמו לא כל כך בטוח. מורידים את האלונקות לקבל הוראות להמשך. לעשות חושבים ולהחליט. חלק עושים חושבים והטראומה תוקפת אותם במקום.

השחור והאדום קופצים להם בתוך הראש. מראות זוועה שורטות את ליבם. והגוף שלהם מסרב לתפקד. 

הטראומה פגועת בהם במלוא עוצמתה. הם קורסים, כבר לא סופרמנים, פתאום כל כך כבד. פתאום הם גיבורים שנפצעו בקרב. פתאום הם מתאחדים עם השותפים להם לטראומה. ורק אלא שעברו את זה יבינו אותם. ואפילו הם לא. כל אחד מהם לבד במערכה. לבד אבל ביחד.