לא תמיד חשוך עמוק בפנים

Every morning she goes up. Every night she goes down.

I sew beautiful sunrise, beautiful sunset. But never the same one.

An endless loop of life.

אני לא זוכר מתי זה קרה בדיוק. זה קרה עוד לפני שפגשתי את מר קו. הרבה לפני שפגשתי הרבה אנשים.

שהחלטתי למות. היו ימים שהתייחסתי להחלטה הזאת יותר ברצינות, היו לילות שצחקתי על ההחלטה הזאת. עד ליום ההוא. היו בו קבעתי את התאריך הגורלי. אותו תהליך שיפסיק את הלולאה הנוראית הזאת שנקראת החיים. נראה כאילו רק המוות הסופי הוא הפתרון. אז קבעתי תאריך והתבדחתי עם עצמי שוב ושוב it a date. 

הראשון למרץ. אל תשאלו למה. זה פשוט תאריך שהסתדר לי. והבטחתי לעצמי שהיום הזה בשנה מסוימת יהיה היום האחרון שלי. ואתם כבר יודעים מה אומרים על הבטחות. "הבטחות מקיימים".

הימים חלפו עברו. שנה ועוד שנה. זה קרה ב29 בפברואר יום לפני היום הגורלי. שהפחד אחז בי קשות. כל שנה לפני זה שהגיע התאריך. אחזה בי צמרמורת נוראית. הייתי חולה. ומהרהר קשות בהבטחה שלי. מחפש דרכים לצאת ממנה. אבל כמו בלולאה. החיים המשיכו. העצב והעצבים נדחו לעוד שנה. אבל הפעם לא הייתה עוד שנה. היה רק עוד יום.

הדקות חלפו עברו. שעה ועוד שעה. ה29 בפברואר היום לאט לאט נהיה ללילה. אחרי שדחיתי כמה שיכולתי. לקחתי שוט של מים  בשביל העצבים ועוד אחד כי אחרי זה כבר לא תהיה לי אפשרות. ניגשתי בצעדים כבדים אל הכספת. זאת שקניתי לפני שנים. זאת ששמתי בה את האקדח וקיוויתי שאשכח את צירוף המספרים שיגרום לה להיפתח. אבל באותה הלילה הזיכרון שלי לא חשב אפילו על לבגוד בי. למרות שאני מודה לו על הנאמנות הארוכה שלו לאורך שנים. באותו הלילה הייתי מעדיף שהוא לא יהיה שם לידי במלוא הדרו. שלא יזכיר את אותם הרגעים היפים של חיי. שלא יקשה עוד יותר על ידי הרועדת.

השעון תיקתק חצות. העפתי מבט אחרון במראה. ראיתי שבר כלי. ראיתי יופי אינסופי. ראיתי אצבע לוחצת על ההדק.