לא תמיד חשוך עמוק בפנים

מקס סיים את הכוס השלישית והמלצרית מיהרה להניח לפניו כוס חדשה מבלי שנתבקשה. היא חייכה אליו והביטה בסקרנות בחבילה הגדולה והמהודרת שהייתה תקועה בין רגליו. "תודה מרלין", חייך מקס למלצרית והנהן בראשו.'כבר שתים-עשרה', רגז לעצמו בעודו מביט בשעון הקיר הגדול בפאב, 'כמה כבר אפשר לאחר?'

"מה יש לך שם?", שאלה המלצרית בקולה הסדוק, שידע יותר מדי צער ואלכוהול. מקס שתק לרגע, הביט בעיניה וחזר לשתות מהכוס.

מקס סיים את כוסו הרביעית והמלצרית מיהרה להניח לפניו כוס חדשה מבלי שנתבקשה. הוא חייכה שוב ושוב, הפעם הוא גם חייך אליה בחזרה, חיוך גדול במיוחד. הוא תפס אותה והושיב אותה בחיקו "תודה לך מרלין", היא הסתכלה עליו בחיוך חצי נדהם חצי מבויש, "את בטוחה שאת רוצה לדעת מה יש בחבילה?".

המלצרית הסתכלה עליו, "בטח שאני רוצה" והוסיפה במעט היסוס, "אתה יודע שלא קוראים לי מרלין?".

מקס צחק, הוא ידע שהיא שלו, שמו של מרלין עבד כמו קסם, כמו כל דבר שקשור במרלין. "רק תגידי איתי תודה מרלין, על שהפגיש אותנו הערב ואני אראה לך מה יש בחבילה". המלצרית הביטה בו מסוקרנת יותר ממקודם ובהתלהבות אשר היא איננה רגילה לה, אמרה בקול חדש, אשר הפתיע אפילו את עצמה, "תודה מרלין?!". מקס צחק "נפלא, פשוט נפלא", 'כמו לקחת סוכרייה מתינוק', ופתח את החבילה.

מרלין הסתכל על המדפים מולו. הם התרוקנו והוא חייב לחדש את המלאי, אבל כרגע הוא חיפש קצת אבקת 2NaLC  (מלח) בשביל הטעם, אבל אחרי חיפוש קצר הגיע למסקנה שלא נשאר והוא יצטרך לקנות. המלח לא היה הכרחי לתרכובת אשר לה הוא קרא בגאווה, אבירי השולחן העגול. מרלין חייך לעצמו. הוא היה גאה בעצמו, האלכימאי הגדול בעולם, יש שטוענים שהוא בכלל קוסם. לפתע הוא נזכר שהוא היה אמור להיפגש עם מקס. הוא הסתכל בשעון וקילל, הוא מאחר והפעם בגדול.

ג'סיקה סיימה את המשמרת שלה להיום. הייתה לה משמרת נהדרת. אם חושבים על זה המשמרת הכי טובה שהייתה לה איי פעם. ולמרות שהלילה נגמר כבר ממזמן ושבדרך כלל, שהשמש זורחת זה אומר בשבילה, שעוד יום נגמר. אז הפעם היום רק מתחיל. היא יצאה החוצה. בחנייה חיכה לה טנדר אדום ישן. ובתוכו ישב מלאך.

מקס היה הפוך. הוא לא היה רגיל שאלכוהול זורם בדמו והלילה הוא בהחלט שתה לא מעט. גופו הגדול שמתנשא לשני מטרים גובה ובעל כתפיים רחבות ולא נשכח את מסת השרירים הבלתי מבוטלת דרשו כמות מכובדת, על מנת שהאלכוהול יתחיל להשפיע. והלילה מקס לא עצר בעד עצמו. האמת שמעז שפגש את מרלין לפני כמה מאות שנים. מקס לא עוצר את עצמו מיום ליום.

ג'סיקה דפקה על שמשת המכונית, מקס התעורר בבהלה. ראשו היה כבד עליו. הוא הסתכל עליה בעיניים חצי פתוחות או חצי סגורות. היא חייכה אליו. החיוך שלה שבה את ליבו הוא לא חשב שזה יכול לקרות לו אבל זה בהחלט קרה. הוא פתח לך את דלת המכונית. "תכנסי, תכנסי נסיכה שלי" אמר בהתלהבות שלא הבין מאיפה היא הגיע לו. ג'סיקה נכנסה לטנדר משתדלת להדביק את שפתיה לשפתיו של מקס. זה גרם לשניהם ליפול על המושבים ולצחוק. ג'סיקה ומקס הביטו זה בעינה של זו וביחד אמרו "תודה מרלין".

"אין בעד מה" נשמע מבחוץ. מקס זינק מהרכב. "מרלין," ופרש ידיו כדי לתת חיבוק שלום. "הפעם אתה מאחר בהרבה, לא שיש לי טענות" הוסיף מקס בעודו מחבק את מרלין. "תכיר זאת ג'סיקה". "ג'סיקה זה מרלין". ג'סיקה הסתכלה על מרלין. "תודה מרלין" לחשה קלות. היא לא הבינה איך אדם כל כך גדול ושרירי וצעיר ויפה כמו מקס. מקושר לאדם כמו, כמו מרלין.

מרלין הסתכל על מקס וג'סיקה. הם נראו לו כאילו הם נועדו זה לזו מאז ומעולם. הוא חייך למקס "אתה יודע על מה אתה מוותר?" ומבלי לצפות לתשובה הוסיף "עכשיו אני צריך למצוא לי מלאך אחר שיספק לי את הסחורה". מקס הסתכל עליו והנהן בהבנה. הוא פשט את הבגדים שלו ועמד מולם עירום כביום היוולדו, האמת שזה לא ממש מדויק אבל הוא בהחלט היה עירום. ג'סיקה הסתכלה עליו מופתעת ובו זמנית נדהמת מהיופי שנתגלה לפניה. "ג'סיקה את הכנפיים" נשמע קולו המצווה של מרלין. ג'סיקה עדיין הדחיקה את הטענה של מקס, שהוא מלאך אמיתי ושהוא שומר את הכנפיים שלו בחבילה. אבל עכשיו הכל חזר אליה.

מרלין מחה פעמיים בכפות ידיו. "ג'סיקה את החבילה עם הכנפיים". מוציא את ג'סיקה מהקיפאון הזמני, שבו היא הייתה שרויה. היא הגישה את החבילה למקס, שחייך אליה באהבה. "זה בסדר יקרתי". מקס לקח את החבילה והוציא את הכנפיים.

מרלין הפנה את מבטו ממקס. שעמד עירום עם כנפיו המפוארות שברוב חוצפתן סנוורו את השמש עצמה. ג'סיקה הסתכלה על מקס. הסתכלה הישר לתוכו. עיניה לא הושפעו מאורו המסנוור אחרי הכל האור הזה הוא חלק ממנה. הם היו מחובקים מספר שניות שנראו כנצח, כנשמע שוב קולו הטורדני של מרלין "זה או עכשיו או לעולם לא".

מקס הסביר לג'סיקה, שהוא צריך לוותר על מלאכיותו, על מנת שאהבתם תהיה אפשרית. שהוא צריך לוותר על הכנפיים ועל עוד כל מיני דברים, כדי שהם יוכלו להיות ביחד. ג'סיקה הסתכלה עליו באהבה גדולה. האדם הזה. המלאך הזה. מוכן לוותר על כל כך הרבה בשבילה. דמעות החלו למלא את עיניה ומקס נישק אותה. "שמלאך מוותר על הכנפיים שלו. הוא מאבד חלק מההגנות שלו והוא נהיה מטרה קלה לכל מיני גורמים עוינים" קולו של מרלין הדהד. "זה מסוכן ולכן מקס יצטרך פשוט להמשיך לברוח עד שלמעלה יבינו, שהם צריכים לספק לו מלאך שומר." ג'סיקה הסתכלה על מקס. "זה נכון?" מקס הנהן "אבל אל תדאגי אני אהיה בסדר. אני מבטיח שאני אמצא אותך, שאני אצא מכלל סכנה".

הם התנשקו פעם אחרונה ואז נפרדו מקס עמד עירום מחזיק בשני ידיו את כנפיו שיותר לא ילבש לעולם. מרלין שפך מאותה אבקה קסומה על הרצפה. יוצר מין שולחן עגול כזה. "האבירים יגנו עליך בשם האמת והצדק" מלמל מרלין בחשש מסוים. מקס הסתכל עליו "אל תיתן לליבך הזקן להדאיגך, מרלין יקירי".

מרלין הדליק שתי נרות. אחת הגיש למקס ואת השנייה לג'סיקה. הזוג המאוהב עמד כגוף אחד וצעק "תודה מרלין" בעודו מדליק את האבקה. אש קסומה עטפה לאט-לאט את מקס עד אשר מרלין וג'סיקה כבר לא יכלו לראות אותו. מרלין הניח יד על כתפה של ג'סיקה. "אנחנו צריכים ללכת עכשיו, הוא צריך להתעמת עם השדים שלו לבד".

האש כבתה. מקס שכב שחניון השומם שמחוץ לפאב. בהתחלה הוא שכח מה קרה, אבל הזיכרון שלו חזר אליו במהירות. הוא כבר הרגיש את השדים שבו מגיעים. הוא לא היה מוכן להתעמת איתם. עדיין לא.

הוא הרגיש שעיניים מביטות בו. בוחנות מה הצעד הבא שיעשה לפני שהם מתנפלות עליו. מקס החליט שהוא לא ייתן להן את האפשרות. אין לו ברירה אלא לברוח. 

מקס רץ מתנשף בכל כוחו בשולי הכביש המהיר. החום היה כמעט בלתי נסבל. הוא לא לבש דבר לגופו וכפות רגליו היחפות התעלמו לחלוטין מן האבנים הקטנות והאספלט הלוהט. נהגים נדהמים צפרו לו בחולפם במהירות בכביש, אבל נדמה שמקס לא שם לב לזה כלל בכלל. הוא המשיך לרוץ. הוא חייב.