לא תמיד חשוך עמוק בפנים

רצתי בשדה. מדלג מעל האבנים. מקפץ מעל הסלעים. רץ, מהר ומהר יותר. עיניי התמקדו במכשולים שלפני עד הגעתי לתהום.

מעל התהום היה מונח סולם. ככה שאפשר להיתלות על השלבים שלו ולהתקדם בכוח הזרוע מאחד לשני.

קפצתי לתוך הסכנה אוחז בשלב אחרי שלב. מתקדם, אבל לאן?

נעצרתי איי שם באמצע הסולם. מבטי נח על התהום שמתחתיי ( בפעם הבאה שתהום יהיה פרוש לפניכם. אל, ואני חוזר, אל תביטו למטה). צמרמורת  עברה בכל גופי. קטעים מאותם סרטים מצוירים, אשר בהם הדמות רצה באוויר ורק כאשר היא מביטה למטה. היא נופלת. קפצו לתוך ראשי. הרמתי את ראשי למעלה בקושי רב. ידיי החלו לרעוד מהמאמץ רציתי להמשיך קדימה, אבל אז ראיתי שהשלבים שמולי נעלמים אחד אחד. פחד החל לכרסם בי. הבטתי לאחור, והגרוע מכל היה שם. השלבים נעלמו בחלל האוויר כ... לא היו שם מעולם.

רק שלב אחד נשאר, ואני אחזתי בו חזק ככל שיכולתי. אבל מרגע לרגע נחלשתי. קמטים של מאמץ החלו להופיע בכל גופי. נתתי מבט אחרון למעלה, לשלב האחרון של הסולם, אותו אחד שהחזיק אותי באוויר. ואז...

נפלתי.