הילד רץ בשדה מתעלם מהשמש היוקדת. מבטו נח על האדמה שזזה לפניו. לא הנוף עניין אותו, רק המכשולים. הילד הגביר את מהירות הריצה שלו. עוקף, מדלג בלהט מעל המכשולים שמציגה לו הדרך.
המהירות גדלה ואיתה הרוח שנושבת. שריריו של הילד גדלים בהדרגה מרגע לרגע. עכשיו הילד יכול לקפוץ גבוה יותר, רחוק יותר. עיניו של הילד רואות לרחוק יותר. הילד מתכנן את מסלולו בקפידה. לפעמים בוחר בדרך הקלה, לפעמים בוחר באתגר.
הילד מגיע לתהום. בלי לחשוב פעמיים הילד מושיט ידיים ומזנק. אוחז בשלבי הסולם ומתקדם מעל התהום. משהו עוצר את הילד. גופו הגברי והחסון של הילד עומד בלי בעיה בעצירה המסוכנת הזאת. מחשבה קטלנית מורידה דמעה בעינו של הילד. הוא מביט לאחור. השלבים שעבר נעלמים אחד אחד אין דרך חזרה. הוא מביט קדימה, למרות שהוא כבר את נקודת האל-חזור. הילד מסרב להמשיך להתקדם.
את העולם לא מעניין הילד. הוא ממשיך להסתובב כמו אתמול, כמו מחר. הילד משתעל ידיו נחלשות. גופו של הילד מגיב לזמן שעובר. עור יבש מעבודה מאומצת מופיע על כפות ידיו. כאבים של פציעות ישנות עולים בזכרון של גוף מתבגר. הילד מביט למטה. רעד עובר בכל גופו. הילד מסתכל למעלה בשאלה. "מה מחזיק אותו באוויר ככה. ואז...
עוזב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
