לא תמיד חשוך עמוק בפנים

החלטתי לרכז את הסיפור בהמשכים שלי

מה שהיה עד עכשיו

בתקווה שזה יעורר אצלי

את הכתיבה של ההמשך

אז אני מחלק אותו לשני פוסטים שונים

הראשון  הוא הנפילה

והשני יהיה one man show

תודה ל

my life=my way

על עריכה של הקטעים

תהנו

נפילה

רצתי בשדה. מדלג מעל האבנים. מקפץ מעל הסלעים. רץ מהר ומהר יותר. עיניי התמקדו במכשולים שלפני עד שהגעתי לתהום.

מעל התהום היה מונח סולם. ככה שאפשר להיתלות על השלבים שלו ולהתקדם בכוח הזרוע מאחד לשני.

קפצתי לתוך הסכנה אוחז בשלב אחרי שלב. מתקדם, אבל לאן?

נעצרתי איי שם באמצע הסולם. מבטי נח על התהום שמתחתיי (בפעם הבאה שתהום יהיה פרוש לפניכם. אל ואני חוזר, אל תביטו למטה!). צמרמורת  עברה בכל גופי. קטעים מאותם סרטים מצוירים, אשר בהם הדמות רצה באוויר ורק כאשר היא מביטה למטה. היא נופלת. קפצו לתוך ראשי. הרמתי את ראשי למעלה בקושי רב. ידיי החלו לרעוד מהמאמץ. רציתי להמשיך קדימה, אבל אז ראיתי, שהשלבים

שמולי נעלמים אחד אחד. פחד החל לכרסם בי. הבטתי לאחור והגרוע מכל היה שם. השלבים נעלמו בחלל האוויר כ... לא היו שם מעולם.

רק שלב אחד נשאר. אחזתי בו חזק ככל שיכולתי. אבל מרגע לרגע נחלשתי. קמטים של מאמץ החלו להופיע בכל גופי. נתתי מבט אחרון למעלה, לשלב האחרון של הסולם, אותו אחד שהחזיק אותי באוויר, ואז...

נפלתי.

 נפילה מבט שני

הילד רץ בשדה מתעלם מהשמש היוקדת. מבטו נח על האדמה, שזזה לפניו. לא הנוף עניין אותו, רק המכשולים. הילד הגביר את מהירות הריצה שלו. עוקף, מדלג בלהט מעל המכשולים, שמציגה לו הדרך. המהירות גדלה ואיתה הרוח, שנושבת. שריריו של הילד גדלים בהדרגה, מרגע לרגע. עכשיו הילד יכול לקפוץ גבוה יותר, רחוק יותר. עיניו של הילד רואות רחוק יותר. הילד מתכנן את מסלולו בקפידה. לפעמים בוחר בדרך הקלה, לפעמים בוחר באתגר.

הילד מגיע לתהום. בלי לחשוב פעמיים הילד מושיט ידיים ומזנק. אוחז בשלבי הסולם ומתקדם מעל התהום. משהו עוצר את הילד. גופו הגברי והחסון של הילד עומד בלי בעיה בעצירה המסוכנת הזאת. מחשבה קטלנית מורידה דמעה בעינו של הילד. הוא מביט לאחור. השלבים שעבר נעלמים אחד אחד, אין דרך חזרה. הוא מביט קדימה ולמרות שהוא כבר עבר את נקודת האל-חזור. הוא מסרב להמשיך להתקדם.

את העולם לא מעניין הילד. הוא ממשיך להסתובב כמו אתמול, כמו מחר.

הילד משתעל. ידיו נחלשות. גופו של הילד מגיב לזמן שעובר. עור יבש מעבודה מאומצת מופיע על כפות ידיו. כאבים של פציעות ישנות עולים בזכרון של גוף מתבגר. הילד מביט למטה. רעד עובר בכל גופו. הילד מסתכל למעלה בשאלה. "מה מחזיק אותי, באוויר ככה?"

ואז...

עוזב.

צניחה חופשית

Me and boy where floating, Time was meaningless.

זרועותיי חבקו את כתפיו של הילד. זרועותיו של הילד חבקו את כתפיי.

ריחפנו באויר. מנותקים מכל דבר ואם לא ידענו אחרת, אז לא היינו מבינים שאנחנו בדרך למטה.

שכבנו בחלל העולם ראש מול ראש, עין מול עין. הילד הביט למטה או שמה זה היה אני שהביט ואמר "הגיע הזמן לפתוח את המצנח". חייכתי אל הילד  או שמה זה היה הוא שחייך אלי בעודו עוזב את ידיי.

"I decide to die".