לא תמיד חשוך עמוק בפנים

חושים מעורפלים, זה מה שמקבלים. כאשר הדם עולה לראש, או במקרה שלי יורד. כוח הכבידה עשה את שלו. הדם במשך שעות התאסף במוח. ראשי פעם בכאב. כבר לא הייתי בטוח מה שומעות אוזניי? מה רואות עיניי? מציאות ודמיון נהיו אחד.

שמעתי צעדים מתקרבים. קשה היה לי לקבוע אם זאת מציאות או לא. נעלי צבא בלויות ומכנס ירוק קרוע לא הוכיחו לי דבר. עדיין לא ידעתי מה רואות עיניי.

אני לא יודע כמה זמן עבר שניות או דקות. לא יודע מתי שוב איבדתי את ההכרה. אבל עכשיו הייתי ער וכואב. כואב מהנפילה לרצפה. הדם החל לחזור לחלקי גופי השונים אבל מוחי עדיין היה מטושטש. הוא עמד שם. מכניס סכין ציידים ארוכה לנדן שהיה קשור לרגלו השמאלית. בידו השמאלית הוא החזיק shoot gun  בעל קנה כפול קצוץ, קצר וקטלני. שיערו הפרוע,מראהו המוזנח, גרמו לי לרחם עליו.

הכל חזר אלי בבת אחת. האיש הסתתר איי שם.  הbeastman הסתכל בדיוק לשם. הרחמים נעלמו כלא היו. שוב יכולתי לראות את האכזריות שבו. "אתה לא מזהיר אותו? אתה לא צועק לו לברוח?" לא היה לי ספק שהוא יודע שהאיש נמצא שם. אני לא יודע איך הוא ידע, אבל הוא ידע. כמו שאני ידעתי שהפעם אני לא מזהיר אותו. "לא, אין טעם".  

The beastman look at me like he want to ask something, but he don't knew what.