לא תמיד חשוך עמוק בפנים

שלחתי את נטע מעל פני. שלחתי אותה לארז להיפרד ממנו עוד הלילה. שלחתי אותה, כמו ששולחים יד האוחזת סכין. שלחתי אותה לדקור את ליבו. החוסר שקט נוראי שרר בתוכי לא יכולתי לישון. ניגשתי לחדר האמבטיה. מנסה לשטוף את פרצופי להירגע, מנסה לשטוף את ידי מהדם ליבו של חבר שלי. "אתה, " הסתכלתי במראה בתיעוב. "אתה בוגד איום ונוראי" צעקתי ושלחתי אגרוף שניפץ את המראה. אני לא יודע כמה שעות רצתי כמו מטורף ברחובות. בכמה עצים חבטתי, בכמה תמרורים בעטתי. אני לא יודע כמה זמן לקח לי להבין שהוא אותו אדם נורא, זה שמעבר למראה. הוא אני, חבר שלי.

אי אפשר להגיד שאין צדק בעולם. נטע מעולם לא חזרה אלי. מסתבר שאחרי הכול היא בחרה בארז.