לא תמיד חשוך עמוק בפנים

החלטתי להתאבד. אני רואה את הגבות המורמות, את מבטי התמיהה והסלידה. גם אני כמוכם למדתי להעריך את החיים. גם אני כמוכם רוצה לחוות אותם. אבל בניגוד אליכם אני נאלצתי לחזור הביתה. חלקכם אולי מנסים או חושבים שהם מבינים שלחזור הביתה זה דבר שיכול לגרום לאדם לרצות למות. אבל מלרצות ועד לבצע שמיים וארץ. אולי אם אני אספר לכם על הבית שלי, על התרבות שלי. אתם תבינו טוב יותר על מה אני מדבר.

אולי נתחיל מזה שאמא שלי התאהבה באדם הלא נכון. אבא שלי. אי אפשר להגיד שהוא היה האדם הלא נכון בדיוק אחרי הכול בלעדיו אני בחיים לא הייתי נולד. וכן הוא נתן לה מספר חודשים שלי אושר עד שהם התחתנו. אז הוא לקח אותה הביתה, לבית שלו, פלסטין. היא ידעה שהוא מוסלמי, היא ידעה שהוא ערבי. אבל זה לא הפריע לה. היא אהבה אותו, היא אהבה את האיסלם שהיא הכירה, אבל את פלסטין היא שנאה. את החוקים שהפילו עליה, את החיים שהכריחו אותה לחיות. והאדם הזר שהיא התחתנה איתו. היא ברחה בחזרה להולנד. המולדת שלה. ואני נולדתי. ילד ערבי. אבל לא רק ערבי. את החזות הערבית שלי יכולתי להסתיר בקלות. העובדה שאבי היה מת[לא רק מבחינתי] גם הקלה על חיינו. אבל עם הדם של אבי בעורקי לא יכולתי להתחמק מגורלי. נולדתי שהיד.

זרועותיו הארוכות של הג'האד האיסלמי הגיעו עד אלי. ולקחו אותי מאימי בגיל 10. מספיק גדול כדי לשנוא אותם לעד. לא מספיק גדול כדי לא להישבר.

במחנה האימונים לשיהדים מתחילים לימדו אותנו שנאה מהי, לימדו אותנו איך לירות ברובה. איך להכין חומרי נפץ מחומרים ביתיים ולימדו אותנו על אללה ועל הכבוד הגדול, שנפל בחלקינו, למות בשמו. חשבתי שאם אהיה תלמיד מצטיין אני אוכל לחמוק מהגורל הזה. הערכים של אימי על ערכם של החיים היו שקועים היטב במחשבתי. אני לא לוחם חופש. אני שבוי מלחמה. מלחמה שלא ברור בין מי למה.

זה שהצטיינתי בלימודים באמת הוביל אותי למצב אחר. הידע שרחשתי והיכולות שהפגנתי. גרמו לממונים עלי לחשוב בכיוון אחר. הייתי כבר יותר מפצצה חיה. הייתי מישהו שיכל לתכן אחת. וככה הם הטילו עלי משימה להשיג מידע. מתי ואיפה וכמה. למצוא ממועמד ראוי בין החברים שלי. מועמד ראוי להיות שהיד.

פתאום אני כבר לא הייתי מתאים יותר לשבעים ושתיים בתולות.פתאום הגורל שלי אחר. אכזרי יותר. הם שלחו אותי לארץ היהודים. אותם אלא שכל כך שנאתי. אפילו שמעולם לא פגשתי אחד מהם. בחרתי ללכת לעיר בירה שלהם. לאיפה שהיהודים האמיתיים חיים. אלה שבצבא של אלוהים. אותו אללה שבשבילו אני נלחם. גם יהודים נלחמים בשבילו. האם גם להם מבטיחים 72 בתולות? האם גם להם משקרים בקשר לערך החיים?

הגעתי למקום שבו הם עובדים את אללה בדרך שגויה. כל מעשה שלהם כל מראה של אחד מהם הרגיז אותי. השנאה בערה בי. כל מה שהחדירו בי לאט לאט כל השנים יצא החוצה במכה. מצאתי מקום שקט והוצאתי את הרובה מהתיק. הרכבתי אותו מהר. לבשתי את האפוד. והחלטתי להתאבד. 

הקטע הזה דמיוני לגמרי. [אם מישהו לא הבין את זה]