זה לא היה שקט או רעש, אור או חושך. זה היה סוג של תוהו ובוהו. לאט לאט הדברים החלו להסתדר. צלילים החלו לקבל משמעות או אם נדייק היה בהם משהו מוכר ונעים. העולם נהיה קטן פתאום. הרצון לזוז לגלות עוד גדל בלי הפסקה. הלחץ הכאיב בלי לדעת מהו כאב. העולם מחץ אותי כאילו הייתי כלום, ובכל זאת התפלאתי מהעולם שנגלה אלי בצלילים, במגע.
בלי לדעת מהו יום או לילה. הגיע יום אחד. יום של לחץ נוראי. יום של של בריאת עולם. יום שהגדיר אור וחושך. יום פלא שמפריד בן אדם ליוצרו.
קשה לתאר את ההרגשה. שכן הרגשות היו חדשות לי. אבל זה ללא ספק כאב. אם מישהו אז היה מסביר לי את משמעות הכאב אז כנראה שלא הייתי שורד את אותו הלילה. כנראה שלא הייתי ממשיך ליום המחרת. הצליל הראשון ששמעתי היה צליל הכאב. מאוחר יותר הבנתי שאני יצרתי את הצליל. צליל שנע בחלל האויר. אותו אויר שהפריד בין שמיים לים ויבשה.
הרעב היה נורא, ואז כאילו משום מקום הופיע לה אישה. תפוח היא הציעה לי להרוות את צימאוני. לידה עמד בעל הנחש שמח וטוב לבב שראה איך אני בתמימותי לקחתי ונגסתי בתפוח החיים. ידע החל לזרום במורד גרוני. עולם חדש נברא.
פלא אמיתי, יופי קטן ותמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
