לא תמיד חשוך עמוק בפנים

יש ימים שאני שוכח, וזה טוב. אני יודע שהייתם מסכימים איתי. לא הכרתי אתכם מעולם. אבל מחר אני אגיד שלום לאמא ואבא. שלום חלוש, שלום מתנצל. מצטער שאני פה ואתם שם. והם עלולים עוד בטעות להגיד לי תודה. כי הייתי שם, ושחזרתי החזרתי אתכם, לפחות את מה שהייתם. גיבורים אילמים של השלום. סליחה המלחמה.

יש שיגידו שהעיניים אומרות הכול.  וכן העיניים שלה עצובות. אתה מרשה לי לקרוא לה אשתך, נכון?

אתה יכול להיות גאה בה. היא עומדת זקופה. למרות כל הבכי. אולי אם הכול היה אחרת היינו מפתחים תיאוריה מטופשת על הנושא. הרי זה מה שעושים במילואים בין השאר, מדברים. והתיאוריה הייתה אומרת שזה מקל לבכות. כי אתה מנקה את הגוף עם הדמעות וכל טיפה שזולגת אתה מאבד משקל.

אבל עכשיו אני שואל אותך

איך זה שזה לא קל בכלל

ואיך זה שעזבת את הגוף שלך

הוא רק נהיה יותר כבד

כל כך כבד

שאנשים קרסו תחת משקלו רק על ידיד מבט בו.

בגוף שהיה שלך.

אמהות מתאספות. לפני זה הן בכלל לא הכירו אחת את השנייה. ועכשיו הן משפחה.

משפחה מוזרה. כמו חד הורית שחסר בה הורה אחד. רק שפה חסר ילד.

וישנה עוד משפחה שחסר בה ילד. אבל הם בכלל לא יודעים שהוא חסר.

ולא עיניים לא מראות הכול.

לא שהם דומעות מבפנים.

לא תמיד חשוך עמוק בפנים.

אבל היום חשוך גם מבחוץ.

איך לא אעמוד

שהצופר שורק

הם מביטים עלי

אנשים ללא פנים

צלילים של מלחמה ברקע

אני ממצמץ

זה לא עוזר

לא רואים דבר

הדמעות בעיניים

שקט עכשיו

מסביב

הקרב נגמר

זמן לקבור

[שוב]

 את המתים

הקטע הבא מוקדש ליום הזכרון

הוא לא מצמרר במיוחד

הוא לא עצוב במיוחד

אבל הוא מטריד

המילים מתישבות על הלב

לקוראים מבניכם

שמעדיפים קצת שלווה

לעצמם

אולי עדיף שתקראו את הקטע בפעם אחרת