לא תמיד חשוך עמוק בפנים

זה היה ביום שהשתחררתי, מאותו הרגע שהתחילו בתהליך השחרור יוסי נעלם, ולא יכולתי ללכת(או להתגלגל) בלי להיפרד ממנו, בלי לקום ולתת כבוד כמו שהוא היה אומר,הוא נתן לי הרבה, בעיקר סיפורים, הסיפור האחרון שהוא סיפר לי היה על בחור בשם ניסים, שהתעקש ללבוש כל הזמן כותנת של פסים, כולם חשבו שהוא משוגע, ניסים בעל הפסים, כך הם קראו לו, אבל לניסים היה מגע של קסם, כל מה שהוא נגע בו גדל, כל דבר שבור היה כמו חדש, ששאלו אותו ניסים מה הסוד שלך, הוא תמיד היה עונה, גישה חיובית וחיוך, לא כל כך הבנתי למה יוסי סיפר לי על ניסים, אבל הבנתי למה תמיד יש לו גישה חיובית, חיוך, וכותונת פסים.

זה יכול לקרות בכל רגע, סחיפה מיותרת, הורידים התנפחו, עד שתגיע הטעות הקטלנית, טעות שמושרשת בגנים שלנו, טעות שנסיבות מסוימות מאלצות אותנו לטעות, הדם עולה לנו לראש, מערפל את המחשבה ואנחנו נופלים לעולם אחר, חולים בראש, פשוט חולים בראש.

אני לא יודע איך יוסי עשה את זה, אבל בשלושה ימים שהוא איתי בחדר, הוא עשה בי פלאים, מאותו אדם שבור, שרק גילה שהסיכויים שהוא ילך הם אפסיים, אותו אדם שחשב שאיבד את המעט שהיה לו, נהפכתי לאדם שלם, אדם שיש לו הכל, יוסי גרם לי לא רק ללכת שוב, לא רק לרוץ שוב, אלא לעוף כמו שאף פעם לא עפתי, אבל יותר מכל הוא גרם לקטייה לעוף איתי, איך לא ראיתי שיש לה לכנפיים.

הכוס עמדה על השולחן, מים מילאו אותה עד מחצית גובהה, רעידות הרעידו את הבית, יוצרות גלים קטנים במים, הטבע עצמו השתגע, גורם לקריסה של אבן הבוחן של הבית, וכמו בדומינו שאר האבנים נפלו אחריה, מכה מדויקת מהקישוט שעל הקיר, חצה את בגובה המים, עכשיו נשארת הבחירה, להסתכל על הרסיסים של החצי הריק , או על אותה כוס קטנה וחדשה, שמלאה במים רועדים.