לא תמיד חשוך עמוק בפנים

ראשי פעם מכאב ועיניי נפקחו אך בקושי. אור לבן מסנוור היה. ברקע שמעתי את קולו של מר קו. "לאט, לאט, אתה תתרגל", ואכן כך היה הדבר. האור נהפך לנקודה ועוד נקודה ונקודה עד אשר מר קו עמד לפני במלואו הדרו. ועם כל נקודת אור שנגלתה הופיעה גם נקודה של חושך ועוד נקודה ונקודה. צילו של מר קו הביט כמו אחד אשר מנסה לומר משהו אך אינו מסוגל להוציא צליל מפיו.

העולם זרח. העולם זהר. היה יופי מדהים בכל מקום. נשמות תוהות נמשכו אלי. כמו עש לאש. כאילו הייתי מקור של חום.

ראשי פעם מכאב. עמדתי מול המראה. שום השתקפות לא הופיעה בה. גופתי שכבה על הרצפה מחוסרת רוח חיים.  "האם ככה נראה המוות?".

Every morning she goes up. Every night she goes down.

I sew beautiful sunrise, beautiful sunset. But never the same one.

An endless loop of life.

אני לא זוכר מתי זה קרה בדיוק. זה קרה עוד לפני שפגשתי את מר קו. הרבה לפני שפגשתי הרבה אנשים.

שהחלטתי למות. היו ימים שהתייחסתי להחלטה הזאת יותר ברצינות, היו לילות שצחקתי על ההחלטה הזאת. עד ליום ההוא. היו בו קבעתי את התאריך הגורלי. אותו תהליך שיפסיק את הלולאה הנוראית הזאת שנקראת החיים. נראה כאילו רק המוות הסופי הוא הפתרון. אז קבעתי תאריך והתבדחתי עם עצמי שוב ושוב it a date. 

הראשון למרץ. אל תשאלו למה. זה פשוט תאריך שהסתדר לי. והבטחתי לעצמי שהיום הזה בשנה מסוימת יהיה היום האחרון שלי. ואתם כבר יודעים מה אומרים על הבטחות. "הבטחות מקיימים".

הימים חלפו עברו. שנה ועוד שנה. זה קרה ב29 בפברואר יום לפני היום הגורלי. שהפחד אחז בי קשות. כל שנה לפני זה שהגיע התאריך. אחזה בי צמרמורת נוראית. הייתי חולה. ומהרהר קשות בהבטחה שלי. מחפש דרכים לצאת ממנה. אבל כמו בלולאה. החיים המשיכו. העצב והעצבים נדחו לעוד שנה. אבל הפעם לא הייתה עוד שנה. היה רק עוד יום.

הדקות חלפו עברו. שעה ועוד שעה. ה29 בפברואר היום לאט לאט נהיה ללילה. אחרי שדחיתי כמה שיכולתי. לקחתי שוט של מים  בשביל העצבים ועוד אחד כי אחרי זה כבר לא תהיה לי אפשרות. ניגשתי בצעדים כבדים אל הכספת. זאת שקניתי לפני שנים. זאת ששמתי בה את האקדח וקיוויתי שאשכח את צירוף המספרים שיגרום לה להיפתח. אבל באותה הלילה הזיכרון שלי לא חשב אפילו על לבגוד בי. למרות שאני מודה לו על הנאמנות הארוכה שלו לאורך שנים. באותו הלילה הייתי מעדיף שהוא לא יהיה שם לידי במלוא הדרו. שלא יזכיר את אותם הרגעים היפים של חיי. שלא יקשה עוד יותר על ידי הרועדת.

השעון תיקתק חצות. העפתי מבט אחרון במראה. ראיתי שבר כלי. ראיתי יופי אינסופי. ראיתי אצבע לוחצת על ההדק.

אומרים שיש אנשים שמסוגלים ללכת על המים.

אבל כמה כאלה יש שמסוגלים ללכת על אוויר?

 The loop, the loop, the loop is on fire.

[כן יש פה גניבה מוזיקלית]

 אף אחד לא סיפר לי. האמת כי לא היה אף אחד לשאול. שללכת על אוויר דורש ריכוז ואני רק חשבתי על אורי ועל אורי . וקצת על הירח או הלבנה כמו שלואי חוזר ואומר בחוכמה.

  The loop, the loop, the loop is on fire.

הרגליים איבדו את אחיזתם המדומה באוויר. והחלו לחפש בלי הרף אוויר. כמו הגוף החנוק מאותה לולאה, שברוב חוצפה הקיפה את גרוני. גרוני הצמא לאוויר, לנשימה אחרונה.

The loop, the loop, the loop is on fire.