לא תמיד חשוך עמוק בפנים

חושים מעורפלים, זה מה שמקבלים. כאשר הדם עולה לראש, או במקרה שלי יורד. כוח הכבידה עשה את שלו. הדם במשך שעות התאסף במוח. ראשי פעם בכאב. כבר לא הייתי בטוח מה שומעות אוזניי? מה רואות עיניי? מציאות ודמיון נהיו אחד.

שמעתי צעדים מתקרבים. קשה היה לי לקבוע אם זאת מציאות או לא. נעלי צבא בלויות ומכנס ירוק קרוע לא הוכיחו לי דבר. עדיין לא ידעתי מה רואות עיניי.

אני לא יודע כמה זמן עבר שניות או דקות. לא יודע מתי שוב איבדתי את ההכרה. אבל עכשיו הייתי ער וכואב. כואב מהנפילה לרצפה. הדם החל לחזור לחלקי גופי השונים אבל מוחי עדיין היה מטושטש. הוא עמד שם. מכניס סכין ציידים ארוכה לנדן שהיה קשור לרגלו השמאלית. בידו השמאלית הוא החזיק shoot gun  בעל קנה כפול קצוץ, קצר וקטלני. שיערו הפרוע,מראהו המוזנח, גרמו לי לרחם עליו.

הכל חזר אלי בבת אחת. האיש הסתתר איי שם.  הbeastman הסתכל בדיוק לשם. הרחמים נעלמו כלא היו. שוב יכולתי לראות את האכזריות שבו. "אתה לא מזהיר אותו? אתה לא צועק לו לברוח?" לא היה לי ספק שהוא יודע שהאיש נמצא שם. אני לא יודע איך הוא ידע, אבל הוא ידע. כמו שאני ידעתי שהפעם אני לא מזהיר אותו. "לא, אין טעם".  

The beastman look at me like he want to ask something, but he don't knew what.

האיש ישב בחוסר מנוחה על הכסא. הוא ניסה לשמור את מבטו על המסך אך הפרנואידות שבו גרמה לו להסתכל סביב. נראה כאילו מישהו נמצא שם בקצה ראייתו. דריכה של נשק נשמעה מאחוריו. קול ירייה קרע את האוויר. הshotgun שנישק את כסא פלט כדוריות עופרת קטלניות, אשר בלי לחשוב פעמיים חוררו את הבד האדום, את האדם האדום.

עיניו של האיש בלטו בחוריהם בהפתעה. כאילו הן מנסות לברוח. הגוף נע קדימה עם כיוון המכה הנוראית, אשר סידרה את איברי הבטן מחדש. זה נגמר. האיש נח על הכסא ללא תזוזה. לשנייה היה ניצוץ של חיוך על פניו אבל הוא כמו שהגוף כבה. גם הניצוץ כבה.

One man show present: one man show

האיש הלך כמדי יום שלישי בערב לאולם הקולנוע הקרוב לביתו. השעה הייתה שבע בערב ההקרנה תחל עוד כחצי שעה. הוא ניגש לקופה לקנות כרטיס כמדי שבוע. הקופאית כבר הכירה אותו. "שלום לך, מה נשמע ?". "היום אני רוצה לראות את..." עיניו הסתובבו לאט בחוריהן מימין לשמאל ושוב לימין, עד שלבסוף נחתו על אחד הפוסטרים. "The Beastman" היה רשום באותיות אדומות, אשר נזלו כמו דם לתוך ים אדום. איברי גופות בצבצו להם פה ושם. נותנים נופף נוסף לזוועה המרומזת שבסרט. "אתה בטוח שאתה רוצה לראות את הסרט הזה?" היא הסתכלה עליו וכאשר הוא הפנה את מבטו אליה הוסיפה. " זה סרט אימה לא מומלץ במיוחד".

"כן" חד והחלטתי יצא מבין שפתיו. היא הדפיסה עבורו חמישים כרטיסים, עבור חמישים מקומות ישיבה. אשר ביחד נקראים אולם מספר חמש. הוא הוציא את הסכום המבוקש והחליק מתחת לזכוכית אשר מפרידה בינו לקופאית. "שבוע הבא כרגיל" ומבלי לחכות לתשובה הוא הלך. הלך לראות סרט.

[one man show present: it's show time]

הוא היה כותב את הסרט אחרת. אם זה היה תלוי רק בו. אבל זה לא היה תלוי רק בו. שחקן זה לא בובה על חוטים. מישהו צריך לעמוד מאחורי המצלמה, לסדר את התאורה, לערוך את המוסיקה, לבנות תפאורה, לביים, מישהו היה צריך להפיק, אחר למכור, לפרסם וכל זה באדם אחד זה קצת יותר מדי. בייחוד שאם זה היה תלוי בו. הוא גם היה משמש בתור קהל.

הוא התיישב בשורה השביעית באמצע השורה. מביט אל המסך. כאילו הוא מביט אל האתמול,כאילו הוא מביט אל מחר.  

[one man show present: the land]

המסך עלה. הסרט התחיל. האיש התאפק. דמעות מלאו את עיניו ואז צעקה סדוקה יצאה אל האולם הריק.

I was already dead when I hit the water. I was dead even before I left the ladder bar.

 I thought that I will go to heaven because I’m just a child, and children are pure. 

התרוממתי מהמים והבטתי סביב. מולי נפרש לו אופק אדום ואינסופי. המים שהגיעו לי עד למותניים היו סמיכים כדם.  בעצם הם היו דם. במים צפו להם גופות חסרות פנים. דם ביעבע מהם החוצה. ממלא את הים המת בעוד נוזל חיים.

רשרוש נשמע מאחורי. הסתובבתי ושם חיכתה לה פיסת יבשה אדומה-שחורה. גדמי עץ שרופים עמדו בין הסלעים אדומים וענקים, אשר חסמו את טווח ראייתי. הרשרוש נשמע שוב. מוביל אותי, מפתה אותי לעבור את אותו מחסום סלעי. זוועות נגלו מול עיניי. גופות היו פזורות בכל עבר. חלקן היו תלויות על העצים השרופים, אחדות שכבו מרוסקות על נטיפי אבן אכזריים והיו גם כמה כאלה שסתם הרקיבו להנאתן על הרצפה המיובשת.

מאחד העצים תלוי מרגלו מטה. התנענע נער לאט לאט מצד לצד. הוא הביט בי בעיניו הריקנות. הוא הבחין בי וניצוץ נדלק בעיניו. הוא רצה לומר לי דבר מה. אבל אז פחד תקף אותו. הוא סימן לי בעיניו המפוחדות להסתתר, לברוח.