mein herz BRENNT

אני מפוחדת, פחד מוות
לא מפסיקה להריץ את הפעם הבאה שאפרוק את הברך, מדמיינת סיטואציות שוב ושוב ושוב בלי יכולת להפסיק את הסרט, וחווה את הכאב כל פעם מחדש, מפוחדת פחד מוות שפעם הבאה שזה יקרה, זה יהיה מה שיפורר לי את גרעין האישיות, ישבור אותי את כל מי שאני, כל מה שאני איכשהו מצליחה להחזיק ביחד עד כה, רואה את הכל מתמוסס לי מול העיניים, כמו מבט חיצוני אל הפנים.
מפחדת פחד מוות מהרגע שבו התא המשפחתי השבור שלנו יתפרק, יתחיל להתפורר לאט לאט ולא יהיה לי דבר לעשות בנושא, וגם לא אדע איך לעזור לאחרים, שיצטרכו עזרה גם, אבל אני אנוכית ומוקד עולמי הוא אני, ואני רק אתרכז בעצב שלי
מפחדת שהאנשים הלא נכונים ידעו באיזה מצב אני
מפחדת מכישלון
מפחדת מכאב, למרות שאני חווה אותו כל הזמן.
מפחדת מזה שהכאב כבר מגדיר אותי, מרוב שהוא מלווה אותי כל כך הרבה זמן
מפחדת לגלות שחברים שאני מחשיבה כטובים מתייחסים אלי טוב רק מתוך אינטרס, מה שכבר שבר לי הרבה חברויות
מפחדת מהסטנדרטים של החברה, אולי לא הפנמתי את זה מרוב שנלחמתי בהם, מרוב שאמרתי לעצמי כמה הם לא מעניינים אותי וכמה הם רעילים
מפחדת מהעובדה שאנשים עוברים דברים הרבה יותר קשים, נולדים עם מומים, עוברים פציעות וטראומות, ומסתדרים יותר טוב ממני בסופו של דבר
אולי זה רק כי עוד לא הגעתי לסופו של דבר, ואולי מפחידה אותי המחשבה שמה כבר ההסתברות להימצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון עם האנשים הלא נכונים ברצף אירועים נכון להפליא שישבור אותי ככה, שילמד אותי לגדול לתוך זה.
מפחדת לחיות.

(גרם לי להיזכר שכשעברנו לארץ והתמקמנו בדירה משלנו בחדרה כשהתחילו לשים אותי בגן, היו משאירים אותי שם בכוח, ולא הייתי טורחת להיכנס בכלל. כולם היו בפנים ואני הייתי יושבת באופן קבוע על הספסל בחוץ ובוכה. אני לא יכולה לומר כמה זמן, אבל אני יכולה לומר שזה הרגיש כמו נצח. לפעמים הייתי רואה את אחותי עוברת שם בדרכה לבית ספר, אני זוכרת שזה הפריע לי ממש, כי היא ממש הייתה חולפת על פני הגן מעבר לשער הסורגים. אני לא זוכרת אם היא הייתה עוצרת, מדברת איתי, כי יש סיכוי טוב שכן, אבל יש מצב גם שלא. בדיעבד זה מרגיש כמו מאבק, שלא ישימו אותי שם. בסופו של דבר הסתדרתי עם חברים ולמדתי גם עברית. לא הייתה לי סיבה לבכות בהיסטריה כל פעם שהשאירו אותי שם, אבל יש לי מן הרגשה שממש סבלתי בגן ברוסיה, אז אולי בגלל זה. בעבר היה לי זיכרון קבוע שהיה עולה לי מדי פעם שילדים היו צוחקים עליי ועל זה שיש לי אף סולד {משהו שגם ביסודי היו צוחקים עליו} או פעם אחת שהזיזו לי את הכיסא כשישבנו במעגל ובאתי להתיישב ונפלתי על הרצפה, כולם צחקו ואני לא זוכרת את ההמשך, לא העליתי את הזיכרון הזה הרבה שנים כבר, אבל אם אני חושבת על רצף אירועים גרוע, אני מניחה שזה נמצא שם)
אני מחפשת שלווה
יש בי כל הזמן מין רעש לבן שלא נותן מנוחה
זה לא קולות
זה לא מחשבות
זה לא דמיון
זה רעש לבן ברקע
שאני ממש אשמח להפסיק
אשמח כמו ללכת לישון ולנוח
או כמו ההרגשה שהמורפיום עשה לי
או כמו הרגשה של הסרת אחראיות מוחלטת
כמו להתאשפז במוסד ולתת לאנשים אחרים לטפל בי, להחליט עבורי, לסדר לי את הדרך שעוד לפני, לנקות את העשב והסבך, להעיף אבנים מפריעות, לחפור תעלות מתחת לחומות. זה מרגיש שזה יותר מדי לבקש, אנשים אחרים מסתדרים גם עם פחות ממני. אבל אצלי – גם היצר לחיים -תקוות רצונות מטרות - חלש, וגם יצר המוות דומיננטי.
כמו הרגשה שזה בסדר להיות בדיכאון, וזה בסדר לא להסתיר את זה או להישאר חזקה עם מסיכות שאני בכלל לא בוחרת לשים, אלא מנגנוני הגנה לא בהכרח יעילים שמים עבורי.
אני מחפשת להשתיק את הקונפליקטים הפנימיים האלה של להרגיש בשליטה מוחלטת ובחוסר שליטה מוחלט, וזה יוצר מערבולת כמו וריד שחסמו אותו לכמה רגעים ואז שחררו וזרימת הדם לא אחידה, וזה יוצר רעש שאף אחד לא יידע על קיומו בלי סטטוסקופ.
אני מחפשת שקט

אולי בגלל שאני כל הזמן מוקפת אנשים, ויש הרבה אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי אני לא חושבת על זה, או כי זה משהו שאני לא רוצה לומר בקול רם כי אז אולי אצטרך להתמודד עם העובדה
שאני בודדה נורא
כי כמו שביום שישי היה לי ממש כיף לדבר עם אנשים והיה ממש מצחיק, היה לי מין קול פנימי שאמר לי כל הזמן לחזור הביתה, ושאני מרגישה שזה מאולץ עבורי להישאר שם. זה הרגיש ממש פרדוקסלי וזה גרם לקונפליקט רגשי פנימי שממש גרם לאי שקט.
אני בודדה כי אני לוקחת אנשים כמובן מאליו, אבל אולי אני לוקחת אותם כמובן מאליו כי כבר שנים אני יודעת שהייתי רוצה למות, אז אני שם עבור אנשים אחרים, אבל מנגד מבינה שאנשים באים והולכים, וזה גם משהו שאחותי עשתה לי בו טירונות, ומה בכלל הטעם ליצור קשרים כשאתה יודע שאתה הולך למות?
אני בודדה כי נמאס לי לתלות באנשים תקוות, וציפיות, ואולי גם נמאס לאבד אנשים.
יש דברים שאני רוצה, אבל אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל להשיג אותם, והם גם לא תמיד בגבול ההגיון ביכולתי להשיג (ייתכן שבאופן זמני), משהו בי מגביל אותי מלהחליט שאני הולכת להשיג את הדברים שאני רוצה.
לסיכומו של עניין, אנשים יעשו יותר על מנת להימנע מכאב, מאשר יעשו על מנת להפיק עונג.
וכל הרשום לעיל זה הכאב שלי שלסירוגין מעיק עד לכדי כאב פיזי, תעוקה, ובסך הכל מרגיש כמו רשימת מכולת של סיבות רציונליות למות.