אני לגמרי מייחסת את זה ללאמיקטל והמירו אבל הם נתנו לי את הנחת שחיפשתי, בין אם זה להחזיר אותי ליציבות ואיזון נפשי ובין אם זה להעניק לי שינה שלא חוויתי מזה שנים, מאז החטיבה.
הבנתי בזמן הזה שיש מין תהליך שאני עוברת כשמשהו קורה ואני מרגישה איזה רגש, אבל במקום להרגיש ולהבין מה אני בכלל מרגישה זה כבר אוטומטית מתורגם ל"אני רוצה למות" מרוב שכבר מאסתי בלהרגיש את הרגשות האלה.
אני מחליפה בדידות בצורך למות
ואני מחליפה אשמה בצורך למוות
אני מרגישה בדידות כי אמא שלי מתה כשהייתי בכיתה ד' זמן לא רב לאחר שההורים התגרשו והמשפחה התפרקה
ואחותי עזבה את הארץ ואותי מאחור
ואני מרגישה בדידות כי בבית רוב הזמן גרמו לי לסבול ומעולם לא נתנו לי מענה לצרכים שלי, בעיקר הצרכים הרגשיים
ועד היום גורמים לי להרגיש כאילו אין לי בית
כי בית זה לא מקום
בית זו הרגשה
ההרגשה שאנשים נותנים לך, שיש לך מקום בעולם, מקום מופשט ולא של 4 קירות.
אני מרגישה אשמה כי אבא שלי כל הזמן גורם לי להרגיש אשמה.
הוא לא מאשים אותי בשום דבר אבל כמעט כל טיפת אינרקציה שלנו יש לו טון מאשים
כמו ביום שישי שהוא שאל לגבי שני חפצים שהוצאתי מהחדר שלי לסלון "זה הולך להישאר פה עוד הרבה זמן?" -"לא". "והסקייטבורד שלך שבקושי נסעת עליו, אפשר לזרוק אותו?" -"לא. אני אסע עליו". "מתי?" -"כשאפסיק לפחד על הברך". "אני בספק שזה יקרה"
כאילו חלילה שחפץ שלי יהיה מחוץ לחדר שלי
הפסיכולוגית העלתה רעיון שזו לא האשמה שלי שאני חווה שאני כל הזמן לא בסדר
אלא האשמה שאבא שלי מרגיש והוא משליך אותה עליי
זה מצחיק כי למדנו על זה בפסיכולוגיה שנה שעברה, על מנגנוני הגנה כגון השלכה - שאנו מוציאים דברים על אנשים אחרים כשאנו לא יכולים להתמודד עם האדם שגורם לו להרגיש משהו, כמו בוס בעבודה, או אבא משתק. או כשאנו לא מסוגלים להתמודד עם דברים שהמוח המדהים שלנו יודע שזה יפורר אותנו קלות, אז הוא מכחיש ומשליך ומתרץ.
האשמה שלו על מוות בת זוגתו, שהוא אפילו לא טרח לנסות למצוא לו אישה אחרת כל השנים האלו
האשמה שלו על הגידול של אחותי שלא צלח והיא לא הייתה מעוניינת להישאר במשפחה
האשמה על כך שהוא לא נכח הרבה בחיי כי הוא כל הזמן עובד לפרנס
התסכול מכל אלו.
להבין דברים בהחלט משרה שלווה לנפש
להבין שדיכאון זו מחלה של חוסר איזון כימי בתוספת של דברים שאנחנו לא מצליחים לגייס כוחות כדי להתמודד אותם עקב החוסר איזון הזה - בהחלט עזר לי להיכנע לטיפול התרופתי יחד עם הפסיכולוגית, ואני מרגישה טוב
כמו שלא הרגשתי המון זמן
אני לא אשקר, הדרך לביצוע כבר מוכנה אצלי בראש וגם הלהבים תמיד איתי לכל מקרה
אבל אני יודעת שלא אשתמש בהם
וגם לא הייתי משתמשת בהם לא משנה כמה המצוקה שלי הייתה קשה
והיא הייתה כמו תהום
אבל דווקא זה שאני יודעת שיש מוצא במקרה חירום, זה מה שגורם לי להתמודד עם הדברים ולא לוותר.
כינוי:
zerstoren
בבלוג זה
בכל הבלוגים
