אם תזכרי אותי סיוון..

התיישבתי על הכורסא בסלון, כורסת עור לבנה, רגילה.

"לא! אל תישבי על הכורסא הזו!" צעקה מרב.

קמתי והתיישבתי על הספה.

-

"אז יובל, מאיפה את מכירה את סיוון?"

"אתמול, בסערה,ראיתי אותה בתחנת האוטובוס והצעתי לה להיכנס למכונית, שלא

תקפא."

"אתמול?" שאלה מרב בפליאה, "את בטוחה?"

"כן. אני בטוחה. למה?" שאלתי.

"תקשיבי, פשוט סיוון, נהרגה לפני שלוש שנים."

פרק 4 - גשם חזק

"מה?!" צעקתי "את בטוחה?!"

"כן, סיוון נהרגה לפני שלוש שנים בתאונת דרכים, ממש פה, בתחנת אוטובוס."

"אני לא מאמינה!!! אבל.. איך? מה? זה לא יכול להיות!"

"אני באמת לא מבינה איך אתמול פגשת אותה. היא נהרגה לפני שלוש שנים."

התחלתי לבכות. בכי של צער על מת. בכי של פחד. בכי מוזר.

מרב ליטפה את שיערי והרגיעה. היא הלכה למטבח וחזרה עם קנקן תה ושתי כוסות.

לגמתי מן התה החם.

נרגעתי.

"א.. אני מצטערת על ההטרדה." התנצלתי " אני חייבת ללכת."

קמתי, הנחתי את כוס התה על השולחן ומיהרתי לעבר הדלת.

מרב קמה אחרי ופתחה לי את הדלת.

"זה בסדר." אמרה מרב "אהה ו.. אני מצטערת שצעקתי עלייך לקום מן הכורסא, זו

פשוט הייתה הכורסא של סיוון, אני לא אוהבת שיושבים עלייה."

"זה בסדר." החזרתי בחיוך, ויצאתי מן הבית.

בדרך חזרה הביתה, ירד גשם, אבל לא סתם גשם, גשם חזק. המשכתי לנסוע, שוב

עברתי ליד דוכן הפלאפל, ושמעון מוכר הפלאפל, בירך אותי לשלום, והפעם לא

החזרתי לו. ושוב עברתי ליד כלב הפינצ'ר המעצבן, והוא שוב רדף אחרי ונבח, אבל

הפעם, התעלמתי.

כשהגעתי הביתה, כולם ישבו סביב השולחן ואכלו ארוחת ערב.

"היי, יובלי! מה שלומך? איך היה אצל סבא וסבתא?" שאלה אותי אמא כשנכנסתי.

"היה נחמד." עניתי באדישות והתיישבתי לאכול.

כל הארוחה לא דיברתי, וגם לא ממש אכלתי, לא היה לי מצב רוח.

באמצע הארוחה עזבתי את השולחן ופניתי לחדרי.

"מה קורה יובל?" שאלה אמא בדאגה "בקושי אכלת! את בסדר?"

"כן, אני בסדר. אני פשוט לא רעבה." אמרתי בתקווה שזה יספק אותה.

"טוב." אמרה לי אמא בכניעה.

"אני בחדר." הודעתי והתחלתי לעלות במדרגות.

"רגע יובלי!" צעקה לי אמא "את יודעת אולי של מי המעיל הזה?" שאלה אמא והראתה

לי מעיל שחור. המעיל של.. של סיוון!!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וואי , יצא קצר..

לא נורא.. D:

מקווה שאהבתם.!!

3>