אם תזכרי אותי סיוון..

נלחצתי. עליתי במדרגות לכיוון חדרי.

"יובל?! את בסדר?" שאלה אמא.

התעלמתי.

נשכבתי על מיטתי, ניסיתי להיזכר, 'אולי היא שכחה את המעיל במכונית, לא זה לא

יכול להיות, אני בטוחה שראיתי אותה יורדת איתו. אוי באמת!!! זה לא יכול להיות כי

היא מתה!!! משהו מוזר קורה פה. ואני אברר את זה'.

-

"איתי?"

"היי יובל. מה קורה?"

"אממ.. בסדר."

"מה קרה לך? את נשמעת מוזר."

" ת.. תקשיב" גמגמתי, "אתה יכול לבוא אלי עכשיו? אני אספר לך למה כשתבוא."

"בטח!" אמר וניתק את הטלפון.

-

איתי היה החבר הכי טוב שלי. גם גאיה היא חברה ממש טובה שלי, אבל הקשר שלי

עם איתי יותר טוב. אנחנו מכירים מהגן, הוא מכיר אותי יותר טוב ממני.

-

"שאאאאאלום!!!" הודיע איתי כשפתח את הדלת.

איתי היה בן בית בבית שלי. הוא גדל פה בבית. הוא ידע איפה כל מקום וכל דבר, פעם

אחת, הוא אפילו הראה לי מקום בבית שלא הכרתי.

"הי איתי!" צעקתי מהמדרגות.

"אני בא.." החזיר.

"היי נורית, מה שלומך?" אמר לאמא שלי.

"בסדר חמוד.. מה איתך? מה שלום אמא?"

"הכל טוב, אמא בסדר, אני רק עו.."

"בסדר בסדר, לך אליה." אמרה אמא בחיוך, ואיתי החל לעלות לכיוון חדרי.

הדלת הייתה פתוחה, על המיטה היה המעיל השחור של סיוון, ואני ישבתי על כיסא  

המחשב.

"יובל!!" אמר וחיבק אותי, "מה קורה? לא נשמעת כל כך טוב בטלפון."

"אני בסדר. בערך. אני רוצה לספר לך משהו."

"יאללה שפכי." אמר בחיוך.