08/12/10 חצות יום רביעי, בשמירה משעממת לחלוטין בבסיס.

עזבו את העובדה שהוא הבן של זאוס מלך האלים,

בדרך לא דרך החיים הציבו את הרקולס כחצי בן תמותה במקום שאליו אינו שייך.

הוא עבר מסכת עינויים והיה צריך להוכיח את עצמו כגיבור,

כדי לחזור לחיות כאל בהר האולימפוס- המקום אליו הוא שייך.

בסופו של דבר אחרי שהוכיח לכולם שהוא גיבור, והייתה לו את האפשרות לזכות בחיי אלמוות-

הרקולס ויתר על כך בשביל לחיות עם אהובת ליבו.

הפואנטה שלי בכתיבה על הרקולס, היא שאפשר איכשהו להשוות את סיפור הרקולס לקהילה שלנו.

בדרך לא דרך נגזר עלינו לחיות בחיים כפולים מרגע לידתנו,

עד ההבנה של נטיותנו המיניות וההתמודדות איתן ועם אורח חיינו הסטרייטיים במקביל.

אנחנו נרגיש תחילה לא שייכים בכל מקום שהוא,

עד שנדע להוכיח את עצמנו כאנשים הראויים להערכה בלי קשר לנטיותיהם המיניות.

בסופו של דבר אחרי שנוכיח את עצמנו בערכיותנו,

ונמשיך בדרכנו בלי להכנע לסחיטות החברה ההטרוסקסואלית,

תינתן לנו הלגיטימציה שחיכינו לה, ואיתה, בתקווה גם האהבה.

הרקולס, כמו עוד רבים מסרטיו הטובים של דיסני,

מדברים על גיבורים שמנסים למצוא את מקומם בעולם,

תחת לחץ מאנשים שאומרים להם כל הזמן עד כמה זה בלתי אפשרי.

בסרט הזה שנקרא החיים שלי- אני השחקן הראשי שכל כך עייף מחיפושים.

06/12/10 ערב יום שני ברכבת מהפניה בחיפה לבאר שבע.

כשאשתחרר, אם ישאלו אותי מה עשיתי בצבא אני אגיד כלום.

רק ריתוקים, נסיעות, הפניות ותשובות שליליות (אגב, גם
ההצטרפות למקא״ם ירדה מהפרק- תשובה שלילית).

אלוהים, המערכת הזו כל כך דפוקה!

כבר נמאס לי לחשוב או לדבר על הצבא,

ולכן, אני בדרך לבסיס של
חבר טוב שלי בתקווה שיוציא אותי מהמירמור הזה.

מה שנותן לי תחושה טובה
בינתיים זה רק הזיכרון מיום חמישי...

באותו הערב פרצה שריפה בכרמל, ובאותו רגע כואב
ועצוב- אפשר להגיד שהייתה אש מסוג אחר גם אצלי בבסיס.

הוא בין הבחורים הראשונים
שהכרתי בבסיס החדש.

מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא כמוני.

בחור שקט ברושם ראשוני,
חייכן וטוב לב.

אני לא אשכח את הפעם שדפק בדלת
חדרי במגורים בזמן שישבתי עם חבריי לחדר ועישנו נרגילה.

זה היה בחצות.

פתחתי לו את
הדלת מחויך בלי חולצה, מניח ידי על המשקוף כדי לחסום אותו שלא יכנס ויראה את
הנרגילה,

(בכל זאת, אסור לסמוך על אף אחד בצבא).

״היי, יש לך קסדה להביא לי
לשמירה?״ -הוא שאל.

-״כן. יש לי.״ עניתי בביטחון
ולא הורדתי את ידי מהמשקוף.

״אז... אתה מתכוון להביא לי או
ש.. אצטרך לעבור דרכך?״

ואז כמתוך רוח שטות שובבית
שכזו השבתי:

״אתה יכול לעבור דרכי, או
בתוכי.. איך שבא לך.״

במחשבות שלי באותו רגע ראיתי
אותו עושה פרצוף נגעל ובורח,

אבל להפתעתי הרבה הוא אפילו חייך ומיד אח״כ שנינו
פרצנו בצחוק תוך שחבריי לחדר יושבים ובוחנים אותנו.

כדי לשבור את המתח אמרתי לו
שהוא מוזמן לבקר אותי בלילה אם הוא רוצה ומיד הבאתי לו את הקסדה.

כל זה קרה לפני שבועיים, ומאז
הוא לא בא לחדרי וחשבתי שהוא לא מעוניין בי.

אבל מסתבר שטעיתי בגדול :)

ערב יום חמישי, אני יוצא
מהסדנא בדרך למגורים, ראיתי אותו, מה נשמע קצר ועוד הזמנה לשבת איתי בלילה.

הפעם הוא גם ענה בחיוך ובחיוב
שיבוא.

כבר שעתיים אחרי חצות, אני נרדמתי
בחדרי מתוך יאוש.

כולם כבר בבתים שלהם, רק אני
לבד מתחיל את הסופשבוע האחרון בריתוק, ופתאום- דפיקה על הדלת.

״אושרי, זה אני, תקום, הבאתי
וופלים.״

אני כמובן קם (בבהלה), פותח
דלת ומזמין אותו להכנס תוך ניגוב עיני העייפות.

מתחילים לדבר, שיחת חולין,
ושתיקה.

שתיקה שנגמרת בשאלה הפתאטית
מכולן: ״אז מה, אתה בא לפה הרבה?״

אין תשובה אידיאלית לשאלה הזו,
ואני כאדם שאומר רק את האמת, עניתי: ״כן, אבל רק בגלל הריתוק הזה.״

ושוב שתיקה.

גם הפעם שברתי את הקרח והתחלתי
שיחה. ״תמיד ידעתי שאתה כמוני.״ אמרתי.

-״מה זאת אומרת?״

״אתה יודע, מיוחד.״ כאן הוא
כנראה קלט את הרמז ואמר: ״תראה, זה לא בדיוק ככה.. אני.. גם וגם..״

(באותו רגע עלה לי איזה משפט
שאמרו לי פעם על ביסקסואלים..

הקהילה תמיד אומרת עליהם: דו, דו שלא יחשדו. זה
לגמרי ככה חח)

בכל אופן, מפה לשם, העניינים
התחממו שם למטה וכבר לא יכולתי לעמוד מול הדבר העומד הזה..

אז שאלתי אותו מה בא לו
לעשות.

בטון ״נאיבי״ משהו, הוא אמר
שיש כל מיני עיסוקים שאפשר לעשות...

 ואני  שאלתי אותו אם הוא זורם..

 לא חיכיתי לתשובה ופשוט הדבקתי
לו צרפתית תשוקתית ביותר.

 לאט לאט הוא הוריד ממני את
בגדיי, והחל לענג אותי בצורה די מרשימה יחסית למישהו שזו הפעם הראשונה שלו.

 בעודי נהנה מכל רגע חדלתי
אותו, ואמרתי לו שזה הדבר הכי הזוי שקרה לי בצבא אי פעם..

 ובחיים לא חשבתי שזה
יקרה.. אמרתי לו שהוא פשוט מקסים והטחתי אותו לקיר בנשיקות.

 הפשטתי אותו באובדן חושים
מטורף, ועינגתי אותו בחזרה.

 הזמן לאט לאט הלך לאיבוד וכבר
מצאנו את עצמנו במיטה כשאני מחדיר לו באיטיות.

 ראיתי בעיניים שלו סקרנות
מהולה בפחד והפסקתי מחשש שיכאב לו מידי.

 חשבתי שזה יהיה נחמד לגמור ביחד וכך
היה.

 מיד לאחר הסשן העוצמתי הזה
הלכנו מחובקים בתחתונינו למקלחת.

 וכל זה, אני מזכיר, בבסיס שכל כך רציתי לעזוב.

חתמנו את הלילה
בנשיקה.

הוא הבטיח שזה יהיה הסוד הקטן שלנו והלך לישון בחדרו.

השמש כבר
החלה להפציע והייתה לו בדיוק שעה לישון עד שיצא הביתה.

ואני? כבר נרדמתי במיטתי עם
החיוך הכי גדול שסימן את פניי מאז שהתגייסתי.

02/12/10 חצות יום חמישי במגורים בבסיס.

אתם מכירים את זה שהמוח לא עוזב מחשבה מסויימת?

אני קורא לזה מנטרה אובססיבית.

כי כמו במנטרה, המוח חושב על משהו מסויים מלא פעמים עד שהוא קורה, לטוב ולרע.

...

מאז שיצאתי מהארון ננעלתי רק על מחשבה אחת- סקס.

כל דקה, כל שניה, וכל הקשר שהוא- אני מחבר לסקס.

אולי הומוסקסואליות היא באמת רק דחף מיני פסיכוטי?

אולי כל חייו של הומו הם רק סביב סקס, וילדים של הומואים באמת יוצאים מתוסכלים?

האם זה טבעי להביא ילדים דרך מבחנות או מסמכים?

האם הנטייה שלי היא בכלל טבעית?

ולמה, אם אלוהים לא שונא אותי, הוא וכל מאמיניו רוצים שאני לא אקיים משכב זכר?

ואפרופו משכב זכר, האם הכאב עובר אחרי כמה פעמים שמחדירים לך?

אוף! למה כל כך קשה לי למצוא זוגיות ולמה החיים שלי כהומו כל כך קשים?

ומה בכלל המשמעות שלי בעולם?

אני רוצה תשובות.

ועכשיו.

30/11/10 ערב יום שלישי על המיטה במגורים בבסיס.

היום פגשתי סוף כל סוף את קצין המיון.

הרושם הראשוני היה טוב.

מדובר באישה, ההמתנה לא הייתה ארוכה והיא חייכה כשנכנסתי למשרד שלה.

(בניגוד לשאר קציני המיון שביקרתי אצלהם מאז הגיוס.

דיברנו במשך שעה וחצי.

לא בכיתי, לא צעקתי, הייתי אמיתי והיא שאלה הרבה שאלות שהיו במקום.

היא הסבירה לי תכלס מה זה מקא״ם, ושזה לא גורע ממני משהו בחיי האזרחיים,

ובסופו של דבר הוחלט שהיא תמליץ עליי בפני ועדה שתבחון אם אני מתאים להיות במקא״ם או לא.

מכיוון שיש לי נתונים גבוהים מאד יחסית למקא״ם, הסיכויים שאתקבל הם לא בשמיים,

אבל הובטח לי שאקבל כל שיבוץ שארצה ברגע שאהיה תחת הפיקוד שלה- והיא תעשה הכל כדי שאהיה.

נשמע טוב, אבל אני נאלץ להיות פסימי הפעם

נוכח העובדה שספגתי מספיק אכזבות מהבטחותיהם של קציני צה״ל המהוללים בעברי הצבאי.

מה גם שהאלטרנטיבה של לשבת בשקט ולחכות לפסילת המקצוע עדיין על הסף-

ולי אין בעיה להמשיך לחכות על תקן סמב״ס. 

עד התשובה, שתגיע אחרי ההדממה בחנוכה, אני מרוצה.

30/11/10 בוקר יום שלישי, מחכה לאוטובוס מחוץ לבסיס.

אני נמצא בדרך לפגישה שחיכיתי לה כבר חודש מאז הגעתי לכאן- פגישה עם קצין מיון של מכ״מ.

כשרק הגעתי לצאלים והודיעו לי על הפגישה הזו הסתכלתי עליה כעל כרטיס היציאה שלי מהחור הזה.

או להיות נער מכ״מ קל״ב עם קצל״ש, או להישאר מכונאי רכב במחנה העבודה הזה רחוק רחוק מהבית.

אך הדברים התגלגלו אחרת, והיום אני בכלל עובד רס״ר על תקן סמב״ס (סתם מסתובב בבסיס),

האנשים והתנאים נחמדים כמעט כולם, ואם אמשיך ככה בעוד 4-5 חודשים-

פוסלים לי את מקצועי כמכונאי, ואוכל לעבור תפקיד, או חיל.

אז אני כבר לא בטוח שקצין המיון במכ״מ הוא הדרך הטובה ביותר בשבילי כרגע.

אני רק מקווה שדברים יבואו לפתרונם בקרוב, ואדע מה עליי לעשות.

אעדכן בהמשך,

אוש.

27/11/10 חצות יום שבת במגורים בבסיס.

עבר שבוע מאז הריתוק שקיבלתי.

שבוע ראשון שאני יושן פה, ותכלס? לא נורא כפי שחשבתי.

אולי לא הייתי צריך להתעצבן ולריב עם כולם כדי להשיג את האינטרסים שלי...

ולכן, שמתי לי הבטחה להתחבר לעוד אנשים מהחימוש ולנסות לעבור חיל דרך הצינורות המקובלים.

מה גם שעבר עליי סופשבוע שקט ובודד.

המון זמן לחשוב. 

אומרים שהשעמום מוליד איתו דברים חדשים ואצלי זה באמת הוליד משהו מוזר וחדש- אני התחלתי לרקוד.

שלא כמו במסיבות, ריקוד אמיתי שמחובר לנשמה שלי, לאושרי.

התחלתי סוף סוף להבין את תחושת השחרור שיש בריקוד.

שילוב של פורקן מיני עם פורקן מחשבתי שזועק החוצה.

המון מטענים שחררתי היום בפרט ובסופש הזה בכלל.

הגיע לכאן חייל חדש ביום חמישי, אדם יצירתי ומדהים באופיו וביופיו.

הוא נתן לי השראה והחזיר אותי לימים שבהם הפעלתי את המוח ויצרתי.

התחלנו לשפץ את המגורים שלנו בבסיס,

ואחרי שהלך המשכתי לבד לעצב ולהוסיף חפצים שיפיחו חיים במקום השומם הזה.

ואפרופו מקום שומם- הערפל כאן, שלא כמו במרכז, מכה בערבים, והתחושה כמו בסרט אימה.

אז דווקא הערב ודווקא בערפל הזה החלטתי גם לצאת לריצה אחרי חודשים שהפסקתי להתאמן ועישנתי כמו קיטור.

אפשר לומר שהריתוק בינתיים עובר מעולה, והסופש החזיר אותי למצב המתון שלי.

כולי תקווה שיבואו רק דברים טובים בהמשך.

אוש.