06/12/10 ערב יום שני ברכבת מהפניה בחיפה לבאר שבע.

כשאשתחרר, אם ישאלו אותי מה עשיתי בצבא אני אגיד כלום.

רק ריתוקים, נסיעות, הפניות ותשובות שליליות (אגב, גם
ההצטרפות למקא״ם ירדה מהפרק- תשובה שלילית).

אלוהים, המערכת הזו כל כך דפוקה!

כבר נמאס לי לחשוב או לדבר על הצבא,

ולכן, אני בדרך לבסיס של
חבר טוב שלי בתקווה שיוציא אותי מהמירמור הזה.

מה שנותן לי תחושה טובה
בינתיים זה רק הזיכרון מיום חמישי...

באותו הערב פרצה שריפה בכרמל, ובאותו רגע כואב
ועצוב- אפשר להגיד שהייתה אש מסוג אחר גם אצלי בבסיס.

הוא בין הבחורים הראשונים
שהכרתי בבסיס החדש.

מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא כמוני.

בחור שקט ברושם ראשוני,
חייכן וטוב לב.

אני לא אשכח את הפעם שדפק בדלת
חדרי במגורים בזמן שישבתי עם חבריי לחדר ועישנו נרגילה.

זה היה בחצות.

פתחתי לו את
הדלת מחויך בלי חולצה, מניח ידי על המשקוף כדי לחסום אותו שלא יכנס ויראה את
הנרגילה,

(בכל זאת, אסור לסמוך על אף אחד בצבא).

״היי, יש לך קסדה להביא לי
לשמירה?״ -הוא שאל.

-״כן. יש לי.״ עניתי בביטחון
ולא הורדתי את ידי מהמשקוף.

״אז... אתה מתכוון להביא לי או
ש.. אצטרך לעבור דרכך?״

ואז כמתוך רוח שטות שובבית
שכזו השבתי:

״אתה יכול לעבור דרכי, או
בתוכי.. איך שבא לך.״

במחשבות שלי באותו רגע ראיתי
אותו עושה פרצוף נגעל ובורח,

אבל להפתעתי הרבה הוא אפילו חייך ומיד אח״כ שנינו
פרצנו בצחוק תוך שחבריי לחדר יושבים ובוחנים אותנו.

כדי לשבור את המתח אמרתי לו
שהוא מוזמן לבקר אותי בלילה אם הוא רוצה ומיד הבאתי לו את הקסדה.

כל זה קרה לפני שבועיים, ומאז
הוא לא בא לחדרי וחשבתי שהוא לא מעוניין בי.

אבל מסתבר שטעיתי בגדול :)

ערב יום חמישי, אני יוצא
מהסדנא בדרך למגורים, ראיתי אותו, מה נשמע קצר ועוד הזמנה לשבת איתי בלילה.

הפעם הוא גם ענה בחיוך ובחיוב
שיבוא.

כבר שעתיים אחרי חצות, אני נרדמתי
בחדרי מתוך יאוש.

כולם כבר בבתים שלהם, רק אני
לבד מתחיל את הסופשבוע האחרון בריתוק, ופתאום- דפיקה על הדלת.

״אושרי, זה אני, תקום, הבאתי
וופלים.״

אני כמובן קם (בבהלה), פותח
דלת ומזמין אותו להכנס תוך ניגוב עיני העייפות.

מתחילים לדבר, שיחת חולין,
ושתיקה.

שתיקה שנגמרת בשאלה הפתאטית
מכולן: ״אז מה, אתה בא לפה הרבה?״

אין תשובה אידיאלית לשאלה הזו,
ואני כאדם שאומר רק את האמת, עניתי: ״כן, אבל רק בגלל הריתוק הזה.״

ושוב שתיקה.

גם הפעם שברתי את הקרח והתחלתי
שיחה. ״תמיד ידעתי שאתה כמוני.״ אמרתי.

-״מה זאת אומרת?״

״אתה יודע, מיוחד.״ כאן הוא
כנראה קלט את הרמז ואמר: ״תראה, זה לא בדיוק ככה.. אני.. גם וגם..״

(באותו רגע עלה לי איזה משפט
שאמרו לי פעם על ביסקסואלים..

הקהילה תמיד אומרת עליהם: דו, דו שלא יחשדו. זה
לגמרי ככה חח)

בכל אופן, מפה לשם, העניינים
התחממו שם למטה וכבר לא יכולתי לעמוד מול הדבר העומד הזה..

אז שאלתי אותו מה בא לו
לעשות.

בטון ״נאיבי״ משהו, הוא אמר
שיש כל מיני עיסוקים שאפשר לעשות...

 ואני  שאלתי אותו אם הוא זורם..

 לא חיכיתי לתשובה ופשוט הדבקתי
לו צרפתית תשוקתית ביותר.

 לאט לאט הוא הוריד ממני את
בגדיי, והחל לענג אותי בצורה די מרשימה יחסית למישהו שזו הפעם הראשונה שלו.

 בעודי נהנה מכל רגע חדלתי
אותו, ואמרתי לו שזה הדבר הכי הזוי שקרה לי בצבא אי פעם..

 ובחיים לא חשבתי שזה
יקרה.. אמרתי לו שהוא פשוט מקסים והטחתי אותו לקיר בנשיקות.

 הפשטתי אותו באובדן חושים
מטורף, ועינגתי אותו בחזרה.

 הזמן לאט לאט הלך לאיבוד וכבר
מצאנו את עצמנו במיטה כשאני מחדיר לו באיטיות.

 ראיתי בעיניים שלו סקרנות
מהולה בפחד והפסקתי מחשש שיכאב לו מידי.

 חשבתי שזה יהיה נחמד לגמור ביחד וכך
היה.

 מיד לאחר הסשן העוצמתי הזה
הלכנו מחובקים בתחתונינו למקלחת.

 וכל זה, אני מזכיר, בבסיס שכל כך רציתי לעזוב.

חתמנו את הלילה
בנשיקה.

הוא הבטיח שזה יהיה הסוד הקטן שלנו והלך לישון בחדרו.

השמש כבר
החלה להפציע והייתה לו בדיוק שעה לישון עד שיצא הביתה.

ואני? כבר נרדמתי במיטתי עם
החיוך הכי גדול שסימן את פניי מאז שהתגייסתי.