הזיעה שלי וזיעתם של שלושת הזרים שהיו איתי בחדר נטפו אט אט לאותה באר,
ובלי קשר ברור עולות בי תמונות של בריכת הדמעות ששלי דיברה עליה.
אורות הניאון שמציפים אותך ברחובות טוקיו פשוט השחיט לי את הנשמה,
מאז עולים לי בחלומות רגעי גור וצלילי מסור שמזכירים לי את הילדות.
כל חיי תוקפים אותי האורות העוצמתיים ששואבים אל תוך הריק,
למה דרכי היא לרסן את השיגעון אחר ההרפתקאות?
האם האסטרטג, מקבל ההחלטות הרציונאלי שלי מבין משהו שאני והקוף לא?
אני מרגיש שהדברים פשוט לא קורים, אתם מתאהבים בי אך לא חברים שלי, זה בגללי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אורן שלא מת