לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."

Avatarכינוי: 

בת: 12





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2021

תן לי כוח


אני פה במקום לעשות מיליון דברים אחרים שאני חייבת לעשות ויש להם דד-ליין לעוד שניה וחצי בערך. אבל אני פה, אתם קולטים? אוקיי. ועכשיו מכשסיימתי להתרגש מזה שבפעם הראשונה מזה שנתיים ושלושה חודשים (!) , הצלחתי להכנס למשתמש שלי ולכתוב כאן, במקום הזה שמלווה אותי מאז שאני בת 13, אפשר לגשת לעיקר. 


 


אני מודה שאני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל, היו שנתיים (ושלושה חודשים) מאוד עמוסות ומלאות בחוויות מחשלות ומעצבות אישיות. לא כתבתי כאן כל הזמן הזה בנסיבות טכניות. זה הרגיש קצת כמו בפרסומת הזאת של Macdonald's (מצלצל לכם מוכר? "This is hell"). לראות הכל, אבל בלי יכולת לעשות שום דבר. חבל לי על הזמן הזה שעבר ולא כתבתי כאן, בעיקר כי המקום הזה מהווה סוג של תיעוד של החיים שלי מגיל 13. הוא פשוט היה שם כשאף אחד אחר לא. האמת שלפעמים כשאני רוצה לקבל פרופורציה, או סתם להיזכר בכמה מביכה הייתי מ-1 ועד מיליון, זה די נחמד שזה נמצא כאן. 


 


אני חושבת שפשוט אתחיל מהסוף. כי אין לי באמת יכולת לכתוב מה היה פה עכשיו שנתיים לפרטי פרטוטונים. אני יכולה להגיד רק מה אני עכשיו. ועכשיו אני בת 26.9, נשואה (לאותו מר בחור שכתבתי עליו כאן החל מאוקטובר 17'), כבר לא גרה בארץ חמישה חודשים (עברנו לחו"ל בעקבות הצעת עבודה שבעלי קיבל שהצריכה Relocation לאירופה), בוגרת תואר שני במנהל-עסקים (שהספקתי לסיים ממש שנייה לפני ה-Relo) ו"בוגרת" (שלא נאמר "שורדת") שני מקומות עבודה "של גדולים" שצילקו אותי עד כאב. 


 


והיום? היום אני בעיקר מחפשת את עצמי. אם בהתחלה, ישר כשעברנו, עוד ניסיתי למצוא, אני חושבת שהיום אני כבר מעדיפה ללכת לאיבוד. יש שאלה כזאת מעיקה, ששואל כמעט כל מי שמדבר איתי, בין אם זה קרובי משפחה למיניהם או סתם מכרים. זה הולך ככה: "אז מה את עושה?" (לפעמים זה גם מנוסח כ"אז מה את עושה כל היום?" שזה בעצם בא להמחיש עד כמה שאת לא עושה כי יש לך יום שלם לא לעשות בו את מה שאת לא עושה בו, כן?). 


 


ב-Default שלי, לא לעשות כלום זה בערך למות. בחיים לא עצרתי במקום. כמה כסף שפכתי על פסיכולוגיות ופסיכותרפיסטיות בשקל תשעים (סתם, הן לקחו איזה 400 ₪) וכמה זמן בזבזתי על טיפולים שהתחילו ונסתיימו בזה שאני פשוט לא מסוגלת לעצור ולחיות את הכאן ועכשיו. בראש אני כבר תמיד בצעד הבא ותמיד חייבת לעשות ולעשות ולעשות. והנה, מגיעה הפעם הזאת שהמציאות כופה עליי להיות פה, באחושילינג של הכאן ועכשיו. ולא רק שזה כאן ועכשיו, אין לי מושג כאילו מה הצפי לסיום הכאן ועכשיו הזה כי אין לי שום יכולת לחשוב אפילו על מה יהיה בצעד הבא כי אפילו הצעד שאני נמצאת בו עכשיו הוא כזה לא ברור ומעורפל לי. 


 


אז לקחתי שתי פגישות מרחוק עם האקס-פסיכולוגית שהפכה אותי פעם משיזע מינוס 10 לשיזע 0.2 וזה עזר קצת "לנרמל" את הסיטואציה (השאלתי ממנה את המונח. יפה, לא?) ומחובבת הריצות (תיאורטיות בלבד, ממש לא תראו אותי רצה במציאות) המושבעת שהייתי, הפכתי לאחת שחיה את הרגע. פשוט את הרגע של מישהו אחר. כי הפכתי להיות חיית Social. כל היום ב-Instagram וב-Facebook. ואז עברו שבועיים. וחודש. וחודשיים. וארבעה. וכאילו, זה לא באמת התקדם לאנשהו. והשאלות המעיקות האלו של "אז מה את עושה (כל היום)?" התחילו להגיע, מוגשות על מצע ביקורת קרה ומנה אישית של זלזול ברוטב "תתאפסי על עצמך". אז נאלצתי לנסות למצוא לעצמי חיים. 


 


בגדול, מתישהו אי-פעם, חשבתי שאני יכולה להיות מתכנתת. פעם אפילו הייתי ב-She codes (וברחתי כלעומת שבאתי אבל זה כבר לפוסט אחר) ובגדול די קברתי את זה בין התואר הראשון הלא שימושי לתואר השני הלא שימושי לבין החיים עצמם ושכר הדירה שלא משלם את עצמו והפסיכומטרי שאף פעם לא היה לי את המשאבים ואת האנרגיה לעשות. ואז מצאתי איזה קורס, איזה Bootcamp שהבטיח שתוך 12 שבועות אני מתכנתת אש על הגולש. אז נרשמתי. מה אני, חשדניסטית? נרשמתי, גם ככה אין לי מה לעשות עם החיים שלי ואם אני אצליח לסיים את הדרעק הזה ולהרוויח טוב לראשונה בחיי, אני לא אגיד לזה לא. אז נרשמתי. ואז המכינה התחילה. והיה ממש סבבה. כן, בטח, שולפת פה מערכים ב-Java Script וזה, אני חיה עכשיו. 


 


ואז התחיל ה-Bootcamp עצמו. אימאל'ה ואבאל'ה. איזה מתכנתת ואיזה נעליים. כל מה שבא לי לעשות זה פאקינג To die, ואם אפשר אז עכשיו. אני לא מבינה כלום, כאילו אין לי מוח. בגדול אני פשוט יושבת שם ובוהה יום שלם במתרגלת שפותרת תרגילים כמו שדה, ואני עם פרצוף של חייל מבולבל, מעבירה את היום בהבעה של "אה?". ואז מתחיל שלב התרגול העצמי. אין לי מושג אפילו איך לקרוא את השאלה. אז נכון, שיש צבא שלם של מתרגלים שאפשר לפנות אליהם אישית, ולמחרת בבוקר מקסימום יש את ה-Code Review הכיתתי אז אפשר לראות מה היה ואיך פתרו וכו'. אבל. וזה אבל גדול, אני פשוט מרגישה אפסה.


 


הכי אפסה שהרגשתי אי פעם. גם בתואר השני היה לי קשה. כן, וואלה, אני לא אשקר, את הקורס בכלכלה עשיתי פעמיים וגם בפעם השניה הייתי נקודה מנכשל. לא הכל בא לי בקלות. הרוב לא בא לי בקלות. בעיקר לא דברים שיש בהם שמץ של מתמטיקה. אני רק רואה מספר, רק רואה תרגיל (גם הכי פשוט וקליל של 3+1) ואיבדתם אותי. המוח שלי יצא לשירותים ולא חזר. ברור לי שמדובר כאן במחסום רגשי. אין כאן שום דבר שאני לא יכולה לעשות. אני לחלוטין capable לזה, אבל אני בורחת ובקושי מתרגלת כי אני בהימנעות. אני פשוט לא מסוגלת להיות כאן ולעשות את זה ולצלוח את זה וזה מבאס אותי כי בגלל שהקורס הזה הוא כ"כ עצים (ורק כדי להמחיש: זה מראשון-חמישי, כל יום בין 08:30-19:30) אני מרגישה שאני פשוט מפספסת מלא חומר וכל שניה שלא תרגלתי פשוט פספסתי הזדמנות לבסס את הידע שלי. 


 


וברור לי שאם אמשיך ככה אז לא אסיים את הקורס הזה כמו שצריך (אם בכלל) וזה גורר תסכול כל כך גדול, כי באמת שהייתי בטוחה שמצאתי איזה משהו להיתלות בו, איזו קרן אור שתבוא ותרים אותי מהספה הזאת ששכבתי עליה כל היום עכשיו איזה ארבעה חודשים במצטבר. ואני באמת לוקחת בחשבון שיכול להיות שלא כל דבר מיועד לכל אחד ושאולי זה לא באמת מה שנועדתי לעשות ושאולי זה לא לגמרי ממצה את היכולות שלי ואני מנסה להגיד לעצמי שזה לגיטימי שלא אצליח בזה, אבל ממש ממש קשה לי כי אני נשארת עם ריק כ"כ גדול של "אז מה כן?" שחוזר ומכה ומהדהד. אני פשוט יודעת שאם לא זה אז אין לי שום דבר אחר לעשות. אני לא רוצה יותר לא לעשות כלום. כאילו, אני כן רוצה, היה לי כיף לראשונה בחיי לא לעשות כלום. אבל אני מבינה שזה כבר לא יכול להמשיך ככה יותר. גם כי אין לי מה לענות כששואלים אותי מה איתי, אבל גם כי אני כבר די איבדתי את זה בתכלס וכבר די השתגעתי פה עם עצמי ונגיד יום אחד ממש התעצבנתי על משהו אז פשוט טרקתי את הדלת וכל הדירה שלנו נסדקה (True story, guys). והאמת שזה הבהיל אותי. ממש. 


 


חשבתי על אופציות אחרות של הכנסה מרחוק, נגיד למצוא חברה ישראלית שתעסיק אותי ב-Remote או אפילו חברה בינ"ל ואפילו התראיינתי ל-Google אבל הייתי ממש גרועה ובשוק אז לא התקבלתי. וכאילו, שום רעיון שאני מעלה על הדעת כאופציה לתעסוקה לא באמת ריאלי. ואני ממש מתוסכלת. כי זה מתנקז לזה שיש לי עכשיו שתי אופציות: 1. לקרוע את התחת וללמוד מלא ולעבור את ה-Bootcamp הזה ולהיות טובה בו, 2. לחזור לא לעשות כלום, כאשר אופציה 1 הולכת ומתרחקת ככל שהקורס מתקדם ואני לא לומדת כלום ולא מצליחה להפנים שום דבר. 


 


האבטלה הזאת אפילו לא מבאסת אותי בהיבט של הכנסה. היא מבאסת אותי בהיבט של איך בכלל הפכתי להיות האישה הקטנה הזאת שיושבת בבית ולא עושה עם עצמה כלום. פעם הייתי צוחקת (בלב, וגם עם אמא) על אימהות של חברות שלי שלא היו עובדות במשהו אמיתי או לא עובדות בכלל. זה באמת היה מצחיק אותי. איך אפשר לא לעבוד? כאילו, זה נראה לי כ"כ טריוויאלי שכל אדם חייב פשוט לקום בבוקר, להתארגן על החיים שלו ולצאת לעבודה. ואהבתי לעבוד. נשבעת שאהבתי. כאילו, גם מאוד סבלתי, אבל זה כי אני מזוכיסטית ברמה גבוהה ובוחרת בחרא של מקומות עבודה ובכלום כסף בהגדרה, אבל גם כשהיה לי ממש ממש ממש ממש קשה, בחיים לא עברה לי מחשבה כזאת של "אה, אולי אני אתפטר ואשב בבית?". אפילו כשהגיעה הקורונה והפכה אותי למחולת"ת ביום אחד, פשוט הייתי בחל"ת וחיפשתי עבודה חדשה וגם מצאתי אחת אחרי פחות מחודש כשהשוק בשפל שיא. כי הייתי כ"כ מכוונת מטרה. מי שרוצה לנצח מנצח. 


 


ואולי, מה שאני בכלל מבקשת, ופתאום זה עולה לי בעודי כותבת שורות אלו ממש, זה את הכוח להיות מגויסת במלוא המרץ למשימה. אני לגמרי יכולה להמשיל את זה על סיפור הקבלה שלי למקום העבודה שאליו התקבלתי תוך כדי הקורונה (זה סיפור בפני עצמו, חבל שלא הייתי כאן כדי לספר). אני לא אומרת את זה כקלישאה עכשיו, אבל בדיעבד אני כ"כ גאה בעצמי. הייתי במקום הכי חלש שהייתי בו בחיים, אחרי שבגדול שניה לפני החל"ת הבוסית שלי אמרה לי שאני סתומה, בלומה, לא מוצלחת ושבחיים היא לא תקדם אותי (וכבונוס גם שיגרה אותי לחל"ת בעוד על עצמה ואחרים היא נלחמה שלא להוציא לחל"ת) ועדיין עשיתי את זה.


 


יכולתי להישאר במיטה כל יום ולישון עד 10, אבל אני קמתי מוקדם בכל בוקר, נרשמתי להמון הרצאות חינמיות שהיו, כל מיני חרטוטים סטייל "אני זה המותג, שיואו!" ולמדתי איך למנף את עצמי להצלחה, איך לעשות שימוש בקשרים שיש לי, איך להפוך את הקו"ח שלי ליותר טובים, איך להוציא החוצה את כל מה שיש לי לתת. למדתי הכל. לא היה Zoom אחד שלא עליתי אליו (טוב, זה שקר, היו. עליתי רק למה שבחינם, בכל זאת חל"ת). ואז מצאתי את המשרה הנחשקת, הפעלתי קשרים, קיבלתי ראיונות, עברתי את כולם, עשיתי שתי מטלות בית ועוד מבחן אחד במשרדים, עברתי את כולם, קיבלתי חוזה, ניהלתי מו"מ על שכר במעמד קבלת החוזה והתקבלתי. זה שהמשרה עצמה הייתה פח אשפה וההפך המוחלט ממה שהוצג לי כל התהליך זה כבר סיפור אחר, אבל אשכרה כבשתי את זה. עשיתי את זה והכל בכוחות עצמי. ננעלתי על מטרה ועשיתי את זה בגדול. 


 


אז איך עושים שיהיה כוח? ואיך עושים שיהיה כוח ומהר? הרי הזמן פה הוא מרכיב כ"כ קריטי. כל רגע שאני לא לומדת בו הוא רגע מבוזבז. הוא זמן למידה שלא יחזור. וברור לי ששום דבר לא יגיע בלי עבודה קשה. האמת המרה היא, שכנראה שאני לא רעבה להצליח. לומדים איתי בקורס אנשים בני 40+ והורים לילדים בני חודשיים שהתפטרו ממקומות עבודה מכובדים ומסודרים כי הם החליטו שעכשיו הם בוחרים בהם ובעתיד של עצמם. הם רעבים. אני יושבת שם, שבעה, בדיוק כמו שיכולתי לשכב על הספה ולצפות ב-Stories של ערב טוב עם גיא פינס, העיקר שיש לי "בייביסיטר" מובטח ל-12 שבועות. וזאת גישה כל כך לא נכונה להגיע איתה למשימת התאבדות שכזאת. 


 


 







 


בברכת כוח לכולם, 


שיזע 


 

נכתב על ידי , 13/9/2021 15:02  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShiza אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shiza ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)