נקודת תצפית.

השגעון לא עובר לו, ולאט לאט אני קורסת. לאט אבל בטוח.

מצב הרוח קשור ישירות לנשמה התאומה שבכלא. ולצערי, הוא יישאר שם עוד הרבה זמן.

אז אני בחוץ, חיה ולא חיה.

מרחפת לרוב.

חושבת שיכול היה להיות יותר טוב.

מפנטזת על בית פרטי, חצר גדולה

דשא ירוק, וכמה כלניות בפינה.

כמה סלעים שיזכירו את הטבע

וכמה סורגים שחתמו קבע

בלב שלי ושלך.

זה נראה מנותק ומרוחק.

זה נראה כל כך לא אמיתי

זה נראה מנוכר

זה בלתי אפשרי.

אנחנו. זה בלתי אפשרי.

טלנובלה סוג ד' בספרדית מקרטעת

ואני מתדרדרת.

סיפור אהבה חדש-ישן

עם טעם של סרט בפה

ואני מתאהבת לאט אבל בטוח

חזק וקשה.

תן לי למצוא לנו סוף טוב

תמצא שם את הכוח שלך

תוכיח לי שאתה אדם חזק

ואני ראויה לך.

בורחת. כי זה מה שאני מכירה. מוצאת את עצמי בעיר הדרומית ביותר בארץ, בהחלטה של רגע. שומעת שהוא בחופש מחר, ומתחרטת בלב. מוזר, אני מרגישה שאכזבתי אתו. וזה לא מצב שאני רגילה אליו. בד"כ זה להיפך. כל הסופ"ש הזה זה היה להיפך. חושבת שאולי עכשיו אני לא צריכה עבודה, ולרדוף אחרי פרנסה. רק להישען אחורה, בטן גב, להירגע. אולי קצת שינויים מחר. מי יודע. ואולי קעקוע שרציתי לעשות כבר די הרבה זמן. מחכה שיעבור כאב הבטן ומחכה אולי לשלווה שבשינה. כי באמת שכבר הרבה זמן לא ישנתי שינה טובה.

אוהבת ועוזבת? אני כבר לא יודעת.