"תני לגשם לשטוף את הכל"

ערב טוב[=
הבלוג עבר שינוי תדמית קיצוני ועכשיו הוא מוכן להתחיל את דרכו, והפעם כמו שראוי לבלוג שהולך להצליח!
כל מי שקרא את שלושת הפרקים הראשונים, מצתערת, אך הבלוג מתחיל מהתחלה והפרקים גם.
כל מי שאני אראה שמגיב בקביעות יוכל להופיע ברשימת ה"קוראים", שם יזכה לקבל קישור לבלוג שלו.

על העיצוב המדהים אני חייבת לשחר וענבר מ- "PERSONAL GRAPHIK"
לכניסה לבלוג המדהים שלהן:

תודה רבה[=

ועכשיו נתחיל עם פרק א'

פרק א:

השלג הרך ירד על אותם הרחובות המוכרים עד כאב של מוסקבה,הבירה.
פטיטי השלג הרכים והלבנים התחלפו בטיפות גשם רטובות וקרות שהפכו כבר לצורת חיים בעיר הסואנת והקפואה הזו
בה תושביה,לבושים במעילי החורף ושכבות של צעיפים שקועים עמוקות בבעיות היום יום,ונוטים לשכוח את נכוחתם של כל שאר האנשים.

כותרות העיתונים המשיכו למסור מידע על מותו של אותו הגאון המוזיקלי פיוטר צ'ייקובסקי:
"אבדה גדולה לארצינו,אדם מיוחד"צוטט באחד העיתונים.
אך החיים,אינם עצרו מלכת,לפחות לא בעיר הזאת.

צביטה קטנה בלב עברה בין כל קוראי העיתונים,כולם הצתערו על מותו של אותו מוזיקאי דגול,אם לא המוזיקאי הטוב ביותר.
"אך החיים ממשיכים",אמרו כולם,"מי יביא אוכל לילדים אם נתאבל כל היום?"
והמישכו בעבודתם,בחייהם,במחשבותיהם,בתוך העיר הקרה והרועשת הזאת.
"למתוח!למתוח!"צעקה נשמעה מפניה החיוורות של אישה זקנה ומקומטת ורזה להפליא בגיל העמידה,
שומה גדולה ושעירה התנוססה בגאווה על אפה,ללא כל בושה.
"הברכיים שלך נראות כמו שני תפוחי אדמה מסריחים!"המשיכה לצעוק אך הפעם פנתה לנערה גבוה ושחורת שיער,שפניה האדימו מהמאמץ או אולי מהרצון לצאת,לגמור,לנטוש,לפרוש ולעזוב,אולי כל זה בכלל גדול אליה.

הגשם המשיך לרדת אך על רצפת העץ המאובקת עמדו כעת שמונה נערות,שערן מתוך לאחור בקפידה והן עמדות על נעלי הפוינט הורודות והנוצצות,כאילו נולדו כך.
אך אותה אישה זקנה ומוגת לב לא הסתפקה בכך:"מי ירצה לקחת אותך בכלל?את לא שווה כלום!תיראי אותך!שמנה!פרה!"צעקה על נערה דקיקה להפליא כשדמעות עמדו על שתי עינייה הבהירות.
"כן,כן,תבכי!כאילו שזה יעזור,למרות שנירא לי שלך,כבר שום דבר לא יעזור יותר!"המשיכה בחוסר רחמים תוך כדי עיקום אפה הגדול למראה הדמעות פורצות החוצה.
היא לא ההיתה רגישה,כלל לא ההיתה,אך בלט זו אהבת חייה,האם באמת לא יצא ממנה כלום?האם באמת שמנה היא?
המוזיקה השקטה המשיכה להתנוגן מהפסנטר הגדול ומהאובק,עליו ניגנה בצער אישה מבוגרת:תווי פנייה עצובים וראשה מושפל.
אך המורה לא הפסיקה להעליב,היא נהנתה מכך:
"תראו אותה,שנים שאני משקיעה בה את כל כולי ומה היא מחזירה לי?שום השקעה!שום רצון!היא עושה לי טובה!"לחשה בארסיות כשמבטה הישר מסתכל על אחת מאותן הנערות בחדר:היא נראתה בערך בת חמש עשרה,ושערה הבהיר אסוף מאחור.
היא ההיתה יפה,אפילו יפה מאוד:
גופה היה ארוך וישר ועינייה גדולות וחומות,אך לא היה בהן שום ניצוץ,כל מסתכל יכול היה לראות בנערה היפה הזאת את עינייה הכבויות,ואת פניה העצובים.
היה שם ניצוץ פעם,אך הוא כבה עם השנים,עם אותם שיעורי בלט אכזריים.

 
זה היה הפרק הראשון.
יהיו עוד, והרבה!
מחכה לתגובות שלכם,