יש כבר טעם של סוף באוויר, החופשה נגמרת, העינוי נגמר, הקורס נגמר אבל גרוע מכל מתן נגמר.
זה לא שאני לא אראה אותו יותר, זה חמישים חמישים, הוא שכן שלי אז יכול להיות שכן אבל אני לא יודעת אם אני באמת רוצה להמשיך לראות אותו, מעבר לזה שהוא לא שם עלי וגם במקרה והוא כן היה דביל מספיק לשים עלי אז הייתי צריכה לגולל בפניו סיפור שרוב הסיכויים שלא היה מאפשר לנו אפילו להישאר ידידים... להגנתי יאמר שלא באמת בניתי כלום- דווקא מהפחד הזה של להיקשר או אולי מה שמפחיד אותי באמת זה המחשבה על דחייה... אני לא באמת רוצה שאנשים יסמנו אותי בגלל המקום שממנו אני באה או אפילו שתהליך הגיור שלי יקטע בעקבות האמונה שלי. אני נאחזת מאוד בסיסמא שאני לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל הילדים שיהיו לי ביום מן הימים ואולי בעצם זאת לא הסיבה האמיתית? אולי זאת דרך שלי לכפר על תחושת הדחייה והחוסר שייכות. אולי זאת הסיבה שמלכתחילה אני נמשכת לדתיים לאומיים למרות שאני יודעת שבעולם בו השוני קיים והאמונות סותרות כל כך זו את זו אין לי סיכוי באמת לממש את הפנטזיה הזאת.
בחיים לא חשבתי שאני משתייכת לתוך קבוצת האנשים עם משברי הזהות אבל כנראה שזה לא נכון. כנראה שהמשבר זהות שלי הוא עמוק משחשבתי וזה בעייתי כי זה עלול לגרום לי להמנות בין אלו שהצליחו לשתוף להם את המוח אוף אני לא יודעת! זה מתסכל כי אני לא יודעת מה אני באמת רוצה ולאן אני רוצה להשתייך אבל אני פשוט רוצה להרגיש שייכת, כרגע אני לא מרגישה שייכת לשום עולם.. לא רוצה להשתייך לעולם שלי ולא לעולם הזה של בתי כנסת, סידורים, שמירת שבת, כיורים נפרדים.
אני גם ככה מאמינה בנישואים אזרחים ואולי אני פשוט צריכה לדבוק בזה ולא לדאוג לעתיד שרחוק ממני שנות אור.
נותרו לי ימים אחדים וזהו הכל נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Candygirl