כמה זמן לא כתבתי? יותר משאני באמת מסוגלת לספור. לא כתבתי, לא כי לא היה על מה אלא כי לא רציתי לפרוק כי פחדתי לאבד את עצמי בדיכאון והנה אני עומדת שוב מול החלטה שעשיתי שאני כבר לא בטוחה כמה היא הייתה במקום.
לא יודעת אם זאת הייתה באמת החלטה או אולי זה היה יותר סוג של אינסטינקט ששלט ברגע, כי בדיעבד התחרטתי. לא קרה שם יותר מדי אבל אני הבנתי כמה אני מצולקת באמת, כמה אני חיה עם זה כל יום מחדש, כמה אמון אין לי באנשים- במיוחד בגברים.
מצחיק כמה אני צריכה אותך עכשיו, כן היום אחרי שמקס סיפר לי על חברה שלו שמסרבת להיכנס בראש שלם לקשר איתו. בשונה ממך הוא באמת רוצה קשר, בשונה ממך באמת אכפת לו ממנה, בשונה ממך הוא מבין שקשה לה כשזה קשר ראשון שלה ובשונה מאיתנו הם באמת יכולים לפתח את הקשר שלהם.
מצחיק לשמוע את המקרה שלנו מהצד, נכון, הרבה פחות מתוסבך, הרבה פחות ארוך אבל אותו הסיפור שלנו עם שחקנים יפים מאיתנו...
הוא סיפר לי שהיא מתנדנדת, לא בטוחה מה היא רוצה והוא מנוסה אז הוא מנסה להוביל אותה דרך הדרכים המוכרות לו מן העבר.
הוא סיפר לי שהיא נלחצת, קשה לה עם המגע הפיזי וברגע של רוך היא מחליפה את פרצופה וקרה אליו.
הוא סיפר לי שהוא ניסה לנשק אותה והיא הזיזה את הראש... מזכיר לך משהו?
הוא סיפר לי שהוא אמר לה מה הוא מרגיש והיא טענה שגם היא ובכל זאת היא הזיזה את הראש.
הוא פוחד שהיא איבדה עניין אבל איכשהו אחרי שש שנים איתך אני לא יודעת כמה אפשרי זה בכלל.
הוא סיפר לי עליה ואני חשבתי על כל החומות שהיא בנתה סביבה ואיך היא לא הייתה מוכנה להפיל אותם גם בשביל הנסיך על הסוס הלבן.
רציתי להגיד לו שזה לא שלא אכפת לה, שזה לא בהכרח שהיא איבדה עניין ומצאה מישהו אחר אלא שאולי גם היא כמוני עברה משהו זה הרי לא נורמטיבי שבחורה יפה (אני יכולה רק להניח שהיא יפה כי הוא ללא ספק כזה) לא חוותה שום דבר עד כה.
רציתי לדבר איתה, רציתי להקשיב לה ולחבק אותה.
רציתי להגיד לה שהיא זכתה בפרס האמיתי ושלא תתן לו ללכת אבל כנראה אם היא דומה לי כמו שאני חושבת זה לא היה עוזר.
כל כך רציתי לספר לך אבל ידעתי שאחרי שבוע שעבר זה כבר לא יקרה. רציתי להגיד לך כמה הסיפור שלהם נראה אידיוטי מהצד ואיך בראותי כמה הוא סובל יעצתי לו להציב לה אולטימטום בדיוק כמו שאתה הצבת. אתה לא הנסיך ואפילו לא הסוס והחומות לא יפלו ובכל זאת כואב לראות את הצד השני...
בהנחה שהוא אכן סובל ולא סתם משתעשע.
למה אני אבלה כל כך על הקשר הזה אם תמיד ידעתי שלעולם לא יקרה שום דבר רציני? למה אני מרגישה שאני נקרעת מבפנים אם כבר שנים אני יודעת שאני לא נמשכת אליך אלא רק למה שאתה מייצג כי זה אסור כל כך? למה אני לא מרגישה שנותר לי בשביל מה לחיות? למה דווקא עכשיו אחרי עשרות שנים אני מוכנה להודות שיש לי בעיה ולבקש עזרה? למה כשסוף סוף פניתי לבקש עזרה, עשיתי את זה בכזאת קרירות וחוסר רגש? למה אני לא מסוגלת להרגיש שום דבר? למה אני ממשיכה להרגיש כל כך מעט ולהיות מופתעת כשאני רואה את מה שמשתקף אלי במראה? למה אני ממשיכה להציג חיוך ובדיחות נרקיסיסטיות כשאני חושבת שאני לא שווה את האוזניים של מי שמקשיב?!
והשאלה שמעסיקה אותי יותר מהכל,
האם אי פעם אני אהיה מסוגלת באמת להפיל את החומות ולתת למישהו להיכנס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Candygirl