התקשרו לאמא שלי, שאלו אם היא שמעה על אח שלי.
"לא למה?", "חייל מרמת הגולן נהרג מפיצוץ מוקש, חייל מהנדסה קרבית..."
רגע, הוא עכשיו הלך לרמת הגולן, הוא עכשיו שם מפוצץ מוקשים, רגע מה?
מתקשרים אליו ושולחים הודעות, הפלאפון כבוי.
ישר התסריט הכי נורא קופץ לראש, מה עושים עכשיו?
מנסים למצוא למי להתקשר, איך לברר, מה לעשות. ברגעים האלה אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך ומה להרגיש ומה לחשוב, האמת היא שאתה יודע מה לחשוב, אתה פשוט מסרב לחשוב על המחשבה הנוראית הזאת.
ואז אני מקבלת התראה מynet בפלאפון (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4382600,00.html) ושם כתוב, "הודעה נמסרה למשפחתו".
אוקיי, אז אפשר לנשום. עדיין לא לגמרי, אבל אפשר.
כעבור 10 דקות הוא מתקשר, הוא בהלם, בטראומה.
הוא סיפר שהחייל, זכרונו לברכה, לא היה מהמחלקה שלו אבל הוא כן מהפלוגה. אח שלי היה קרוב אליו (לידו אולי?) ופתאום הוא שמע בום ענק. הוא ראה איך החייל המסכן "התאדה באוויר", וכל האיברים שלו פשוט עפו באוויר והתפזרו. נורא.
זה פשוט כל כך עצוב לדעת שילד בן 19 נהרג, שמשפחה שלמה עכשיו מפורקת, שעכשיו יש עוד משפחה שכולה כאן בארץ. עוד משפחה ששלחה את הבן שלהם לשרת את המדינה שלנו, שלחה אותו בפחד ועצב לפעולה צבאית, אבל עם תקווה שהוא כן יחזור, שזה בסדר כי זה רק פעולה צבאית והכל בסדר.
לחשוב על המחשבה הנוראית ביותר, איך בקלות זה היה יכול להיות האח שלי (חס וחלילה טפו טפו טפו), זה היה יכול להיות כל אחד...
יהי זכרו ברוך. כל כך עצוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס סמים וטל מוסרי