כל פעם שאני חושבת שאני קרובה למצב שאני משלימה עם איך שאני נראית, אני מסתכלת במראה.
לוקח רק מבט אחד קטן וישר כל הדרך הארוכה הזאת שעשיתי נהרסת.
יותר מדי שומן בכל מקום, יותר מדי סימני מתיחה בכל מקום, יותר מדי ממני.
אני תופסת יותר מדי מקום בעולם והעולם הזה לא מקבל אנשים מכוערים ושמנים, זאת האמת, עם כמה שאנשים מנסים ליפות אותה.
אני שונאת שמסתכלים עליי ואני שונאת שבוחנים אותי, שונאת שאי אפשר להתחבא מאנשים בעיר הזאת.
שונאת את המחשבה שכל האנשים בבית הספר שלי ואפילו החברים שלי חושבים שאני מכוערת ושמנה.
אני הכי שונאת שזו האמת ושאני רואה את האמת הזאת כל יום במראה.
אין לי כוח
כל פעם שאנשים שואלים אותי איך אין לי חבר, לצערי אנשים שואלים את זה יותר מדי פעמים כי אנשים תמיד חייבים להדחף לי לחיים הפרטיים...אני רוצה לצעוק עליהם ולהגיד, "למה שמישהו ירצה להיות איתי בכלל?"
ובנוסף, אני לא יכולה לסבול שנוגעים בי ברוב המקומות בגוף, אני נרתעת ממגע.
כשחברות שלי מדברות על סקס ופעם ראשונה הן הכי "מפחדות" שיכאב. אני לא. המחשבה להיות בעירום מול בן אדם הכי מפחידה אותי.
אני מתביישת בעצמי ואין לי כוח כבר
תמיד אני שונאת את עצמי פי 100 אחרי פוסטים כאלה
אפילו את האנשים בישרא אני כבר לא אוהבת כמו שפעם אהבתי כל-כך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס סמים וטל מוסרי
