08\9\4
היום, דודי, ערן, ז"ל היה אמור להיות בן 43.
הוא נפטר לפני 15 שנה. ב-13 לינואר. יום הולדתי.
1965-1993
אלו שנות חייו, הוא היה יכול לחיות עדיין, לנגן לי בגיטרה או בפסנתר או בכלי אחר שידע.
ותמיד חשבתי למה אלוהים העניש אותי, אותנו, את משפחתי וככה הרג אותו, החליט שלו אמור להיות איידס.
אז מה עם הוא היה הומו ? זה רע ?
ככה תמדי חשבתי, מחשבה טיפשית.
אבל אין מה שיחזיר אותו לחיים, לא ראיתי אותו. וגם לא הראה.
הייתי רוצה להיות בת 15, יותר נכון 16, כי אז ביום הולדתי הוא היה נפטר, לא ?
איך אפשר לא לבכות ? אני יכולה דווקא. מספיק בכיתי ואני מרגישה שאין דמעות..
חוץ מלהדליק נר לזכרו, לבכות, לבכות ו....לבכות. אין לי מה לעשות.
מזל טוב ערן, יקר שלי, מזל טוב, ערן זכרונו לברך.
ואני מעדיפה לקרוא לו ערן בלי ז"ל כי בשבילי הנשמה עדיין פה, כמו שהדמעות, כמו שאני פה, כמו שכל משפחתי פה, הוא איתי,
בכל חג, בכל יום הולדת.
והשנה ? בבת מצווה שלי. אמור להיות יום מאושר,
אבל לא, אני ידע שיש נר זיכרון, בצד. ואולי לא,
אני ידע שבשקט בשקט הם עצובים.
הלוואי שהייתה פה איתי, ושומע אותי מנגנת בגיטרה, שיר בשבילך
ורק בשבילך.
אני אוהבת אותך הכי הכי הכי 3>
תזכורת:
בגלל שאי אפשר ללכת לסבתא, כי היא גרה באנגליה,
להתקשר אלייה ולעודד אותה.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס סמים וטל מוסרי