אמא של החברה הכי טובה שלי נפטרה לפני שבוע, פחות יום.
ידענו שזה יקרה, היה לה סרטן בכבד וסרטן בכבד זה חסר סיכויי בסופו של דבר.
הסוף הגיע יותר מהר ממה שחשבנו, הגוף שלה נחלש כל פעם קצת ופתאום בבת אחת הגוף לא יכל לעמוד בזה.
ביום שבת הסוף כבר היה קרוב ממש, חשבנו שזה הסוף. ואז קרה כביכול נס. אמרו שהמצב השתפר, היא תחזור הביתה.
ואז ביום חמישי היא מתה ולקחה את התקווה של כל המשפחה.
הלוויה הייתה כל כך קשה. אחת האחיות כתבה הספד מרגש בטירוף והאמא של האמא זכרונה לברכה בכתה וצרחה וזה היה מזעזע, בכיתי ללא הפסקה.
הלכתי כמובן כל יום לשבעה, ממש התנחלתי שם וכבר היו כמה דודים שחשבו שאני קרובת משפחה! למרות שאני אשכנזיה רצח והיא בכלל פרסיה
במהלך השבעה היו המון אנשים והמון חברים וגם חבריי עבר ואנשים מהשכבה שלא קרובים אליה באה לבקר, זה היה כל כך מקסים מצידם.
ילדה אחת (שלא מכירה אותי והטיפה לי על הצמחונות שלי שאני לא צמחונית אמיתית וכו! חתיכת חצופה!!!!) שרבה ריב ממש מלוכלך באה לבקר את החברה שלי, מה שגרם לי לחשוב שזה ממש נפלא שהיא שמה את האגו בצד ובאה לבקר מישהי שהיא מסוכסכת איתה ברגעים הכי קשים בחייה.
מצד שני, לפעמים זה היה נראה לי קצת צבוע.
אנשים שלא אוהבים אותך, רבים איתך, פתאום מגיעים ומדברים וההודעות של "אני כאן איתך אהובתי במה שתרצי..." מאנשים שבכלל לא בקשר איתם, מרגיש לי פשוט לא אמיתי ומיותר להגיד.
אני פשוט שמחה שעטפו אותה כל השבוע ואני בטוחה שאני אהיה איתה כמובן גם אחרי השבעה(שנגמרה היום) כמו שהייתי איתה עוד לפני הכל.
עצבן אותי שאמרו לי "אל תעזבי אותה", מהרגע שאנחנו חברות, לא עזבנו אחת את השנייה ואנחנו תומכות אחת בשנייה כל הזמן, אז למה פתאום צריך להגיד לי אל תעזבי אותה.
אני תמכתי בה ברגעים הקשים ביותר. שגילו את הסרטן, שהשיער נשר, שהגוף הצטמק, שהיא הייתה כל הזמן בבית חולים, שהיא גססה.
מאחלת להם רק טוב. החברה שלי היא בן אדם נפלא והיא כל כך מדהימה וטובת לב.
החלטתי לפרסם את ההספד של האחות
"אמא שלי.
אהובה שלי, משוש חיי, תוגת ליבי.
אני יושבת ומנסה לכתוב לך את כל מה שהחזקתי בתוכי במשך השנה האחרונה, אבל הדמעות כבר מדברות בעד עצמן. הן זולגות החוצה, ללא הפסקה.
שנה שלמה. שנה של מלחמה. בזמן שהמדינה שלנו נמצאת במלחמה בגבולותיה שלה, בתוך המשפחה שלי מתחוללת מלחמה פרטית, מלחמה שלך, שלנו, על החיים שלך, שהם בעצם החיים של כולנו.
את הלב שלי, הלב של כולנו. את הפנים שלי, האוזניים ששומעות, העיניים שרואות, את האוויר לנשימה והלב, הלב שמרגיש. והוא פועם עכשיו בעוצמה כל-כך חזקה ומרגיש יותר מתמיד. הוא מרגיש אותך, והוא זוכר אותך. הוא זוכר את היום שבו הבאת אותי לחיים, את היום שבו החדרת נשימה לאפי, את החיבוק האימהי הראשון של אמא והתינוק הקטן שלה שזה עתה נולד. הוא זוכר לך את הטיפול המסור, את הדאגה, את האהבה ללא תנאים, את החינוך, הערכים. הוא זוכר אותך בכל רגע משמעותי בחיים שלי. מהרגע שינקתי, לבכי בלילה, כשנגמלתי מהטיטולים והמוצץ, הוא זוכר את הצעד הראשון, את המילה הראשונה. הוא זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לגן. את הקושי להיפרד ממך כל בוקר ואת האושר על הפנים לחזור בצהריים הביתה ולראות אותך. את ימי שבת בבוקר בים, עם הגלשנים ואיך שרצתי לבכות לך כשבלעתי את המים המלוחים והשורפים האלו. הוא זוכר את כיתה א׳ ואת החטיבה ואת התיכון. את גיל הבגרות, את כמה שהיה קשה לפעמים. הוא זוכר כל חופשה משפחתית באילת או בצפון בכל שנה. הוא זוכר את כל הקפריזות ניקיון שלך כל שנה בחג הפסח. הוא זוכר פסטיגלים בכל שנה בהיכל נוקיה. וזה עוד כלום. חיים שלמים עברו ואת איתי בכל צעד ובכל נשימה, בכל רגש, עצב או שמחה, קושי או עלייה. את הכל בשבילי, ולעולם תהיי.
אוי מחלה ארורה. אני מקללת כל רגע שבו חדרת לנו לחיים. איך בתוך רגע הפכת את הבן אדם הכי חזק ודומיננטי בחיים שלי לשבר כלי. איך שנה שלמה הלב של כולנו מחסיר פעימה מדאגה. כמה חוסן נפשי צריך בשביל המחלה הזו. וכמה נלחמת, שנה שלמה של טיפולים כימותרפיים, ואיך השתנית לי מול העיניים. איך השיער פתאום הפסיק לצמוח, ואיך הגוף שלך הלך והצטמק. איך בשנה נוספו לך לפחות 15 שנים. כמה קשה היה לישון בלילה, כמה קשה פתאום לאכול ולשתות. כמה קשה ללכת.. והרשימה עוד ארוכה. תמיד אמרתי לעצמי, שהשנה הזו תהיה חרוטה בליבי לנצח, אבל אני אשכח למה היא הפכה אותך. אזכור אותך לנצח יפה, צעירה, חזקה. אזכור אותך דומיננטית ואוהבת, כל כך אוהבת.
יפה שלי, את גיבורה שלי.
לכל אדם יש את הגיבור שלו ואת הגיבורה האישית שלי. אני מקבלת עליי את מילותייך האחרונות בהן ביקשת ממנו ״תהיו חזקים״ כצוואה הקטנה שלך אלינו.
מבטיחה שנהיה חזקים. מבטיחה לדאוג לחיוך שלך להשמר גם כשתסתכלי עלינו מלמעלה.
לנצח תמשיכי ללוות אותנו.
אוהבים עד האין סוף ומעבר לו וכואבים מגעגוע שלא ניתן לתאר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקס סמים וטל מוסרי
